| 12/2008
 השרדות??? כן כן.
אני מתה על האופציה כאן בישרא - "בחר מצב רוח". כאילו שבאמת אפשר לבחור מצברוח.
אני רואה ממניעים אישיים. מכירה שם מישהו. אחד המשתתפים קרוב משפחה שלי. אז אני אראה, ואם אני אראה, אני גם אכתוב. מה לעשות. :)
אז זה התחיל בהצגת הדמויות דרך קריאת שמות וחלוקה לשני שבטים. קניבה ובארו. כמו בקייטנה.
עם איזו פאוזה משונה נורא כשנשארו שני שמות, סתם. בשביל הפאוזה.
יצירת מתח איפה שלא צריך, אם תשאלו אותי.
ואז הם רצו לכפר והתחילו לקנות דברים לאי. מחסה, אש, אוכל.
הייתה שם אחת, לא הצלחתי אפילו בדיעבד להבין מי, שנכנסה למוד של ההפסקות בבית הספר בסרט תהילה, אבל לא באמת, יותר למוד של ההפסקות בתלמה ילין, שם למדתי, הרבה זמן אחרי שיצא הסרט (המוד, לא הלימודים. למדתי שם בזמן שיצא הסרט, פלוס מינוס). פתאום, בתלמה, בהפסקות, אנשים מתחילים לתופף לך על כל מיני דברים שמצאו במסדרון ובחצר, (אין קפיטריה, בכל זאת, זה לא באמת תיכון אמנויות בארה"ב), לשיר ולעשות מוסיקה. במקום לנוח ולעשן משהו מאחורי איזה קראוון לימוד נטוש.
עכשיו הנמשל, הבחורה הזו - באמצע כלום חמש דקות אחרי שהתחילה התוכנית, נכנסה למוד השרדותי.
כאילו בהשראת בחירתה של סופי או איזה סרט שואה אחר.
צווחה ייללה, ויתרה על כל העקרונות, ירדה לזנות בשביל קופסת גפרורים, חמש דקות לתוך הפרק.
היא השיגה, לזכותה יאמר כמו שמישהי מהשבט שלה אמרה, דברים בשביל השבט. נכון, אני אומרת, אבל באיזה מחיר? היה מאוד קשה להזדהות איתה.
ההתנהגות שלה הייתה לקוחה ישירות מ"חיים בצל המוות, רגע לפני שקצין האס אס יורה".
ועוד אומרים שהחיים לא דומים לסרטים.
אחר כך הם נסעו בסירה לאי, ולאחת הקבוצות, בשביל הקטע, נגמר הדלק לפני החוף כי הם קנו אותו, או משהו, לא הקשבתי כל הזמן, אתם יודעים, הם היו צריכים לשחות את שאר הדרך. והם שחו לחוף והחזיקו את התרנגולת בגובה, שלא תירטב.
חמודים.
בחוף כמובן, שבט קנובה (או קניבה, או בכלל בארו) עמל כמו נמלה חרוצה, והשבט השני נח והשתעשע כאילו הוא צרצר באיזה משל של איזופוס ואין מחר.
שמתם לב שאני כל הזמן מדברת על משלים? זה כי התוכנית הזו היא משל לחיים. זה החלק האמנותי בה, חוץ מהעריכה והאיפור האינדיאני על הפנים של המתחרים. היא בעצם משל, לחיים עצמם.
בגלל שבארו, או קניבה עבדו קשה וקנו את כל מה שהם צריכים, בלילה היה להם מחסה מלא חיות קטנות שההפקה הביאה ושיחררה במקום. ראיתי את החיות. אין חיות כאלה. זה ההפקה הביאה.
אבל אחת שם, בלונדינית, (חכו אני אתאפס על השמות בסוף. אני כבר יודע שיש שם מגבניק מורעל בשם נתן וערבייה בשם נסרין באותו שבט, הולך להיות מעניין, אם בהשרדות עסקינן, הנתן הזה נראה לי הולך להעביר את נסרין מסע הישרדות פרטי. ההפקה שיחקה אותה הפעם, עם ה"ליהוק". לא עוד סתם אשכנזים מול ספרדים. לא. מנגבניק מול ערביה. זה יביא רייטינג. כשהוא יהרוג אותה בשידור חי).
הקיצר הבלונדינית הזאת אומרת למצלמה, "יש לי פחד מדברים זזים" עד עכשיו היא כנראה גרה במוזיאון השעווה, או בארץ ה"פאוז" התמידי. אלוהים, פתאום הדברים התחילו לזוז! זה הפחיד אותי כל כך!!! תעבירו אחורה! תעשו פריז פריים! שמישהו יעשה לזה סטופ!!!!
אה, היא התכוונה לחיות הקטנות שההפקה הביאה. לא לכל הדברים שזזים. אבל אני מתערבת שהיא לא תגור ברחוב "חיים הזז" גם אם זו הדירת חדר וחצי האחרונה בתל אביב.
"מותק", אמרתי לה בליבי והכנתי לי עוד כוס קפה רק כי אני יכולה. - "דברים זזים. ככה זה בחיים. תתמודדי".
בבוקר היתה הודעה שנונה לכל אחד מהשבטים. שנשמעה כמו הודעה במזכירה אלקטרונית באיזה סרט אימה: "הגעתם לחוף מבטחים...האומנם? חה חה חה!!!" לא זוכרת את השאר. התעלפתי.
אה. גילוי נאות. אני מקליטה ב יס מקס וככה, במקום לראות את השידור חצי שנה אחרי שהוא קרה במציאות (וסליחה על השימוש הלא אחראי במילה מציאות, תזכרו שלא אני התחלתי עם זה), אני רואה אותו חצי שנה וחצי שעה אחרי שהוא כאמור "התרחש". מה אני מרוויחה מזה? בכל פעם שעוברים לפרסומות אני מריצה קדימה את המציאות, וממשיכה את הפרק!). (לא אצפה בפרסומות שלכם. לא אצפה.).
ואז הגיעו השבטים למשחק. משחק. לפני זה היה כתב חידה אבל הם לא היו צריכים לפתור את החידה. המנחה, שהיה מוכר לי מ"השיר שלנו 1", אמר להם את הפתרון.
הם היו אמורים לעבור קורה דקיקה, או בהליכה על הקורה או בזחילה מעונה, וזה היה פשוט קשה לצפיה.
הערביה, נסרין, התחילה ללכת לאט לאט על הקורה, עשתה כמה פירואטים ונעמדה במרכז שלה, מחכה למחיאות כפיים. במקום זה, היא נפלה. סתם, מסכנה, נתקעה. קפאה במקום. אבל היו כאלה שאמרו - הערביה הזאת, היא הלכה לאט על הקורה. והיא תשלם על זה מחיר יקר אני אומר לכם. יקר!!! חה חה חה.
השבט שלה, שבט קניבה, התכוון להעיף אותה. אבל השבט השני החליט בפעולה מונעת ערמומית, לשלוח אותה לאי הגלות. כן כן.
יחד עם המסתערב? לא. למרות שהיה יכול להיות מעניין מאוד, אבל הוא מאותו שבט שלה, אז זה לא התאפשר. כמו שאמרו בהפקה - הכי רווחי להכניס אותם לאותו שבט, ואם זה אומר שהם לא יוכלו להשלח יחד לאי הגלות - אין מה לעשות! "תמציא משהו"! צווחו המפיקים על הממציא (לא תסריטאי, תסריטאים שובתים, אמיתיים, עמדו מחוץ לאולפן השידור ודפקו על הדלתות בזעם).
זה שממציא את העינויים שיענו את השבטים, אני החלטתי לקרוא לו "הילד שממציא את המשחקים".
בכל שכונה יש ילד כזה, לא? בכל ילדות. האחד שכולם אומרים לו. מה עושים היום? והוא אומר "היום שמים חוט לאורך המדרכה, מתחבאים ומחכים. אתה מחזיק את הצד שלך, וכשבתיה הזקנה נופלת עם כל השקיות של המצרכים מהמכולת, אתה מסתובב להחליף איתו קריצה אבל הוא כבר לא שם, ואת המכות עם המטריה שבתיה הזקנה לא שכחה לקחת איתה, אתה זה שמקבל על הראש. נו, מכירים לא? הילד שממציא את המשחקים. אם הוא נעלם לכם פתאום מהנוף של הילדות, תוכלו תמיד למצוא אותו במחלקת התוכן של הריאליטי. (הוא זה שהמציא את במשחק עם הקרמבואים באח הגדול.).
ההפקה המתוסכלת נכנסה לחדר של הילד שממציא את המשחקים. "מה יאתה יכול לעשות?" שאל המפיק הגדול את הילד שבדיוק שיחק באיזה גיים בוי.
"אין אפשרות". פסק הילד שממציא את המשחקים. גאון מחשבים, מומחה לפריצות בחוק. "אם נשים אותו ואתה שם, כרגע, הם יעלו על זה. אני אומר לך שאין אפשרות. עכשיו. אבל חכה. אם זה מה שאתם רוצים. תנו לי כמה פרקים".
ואז הוא הסתובב לאיטו בכיסא, ונעלם מעיני המפיק הבוהה. כשהילד אומר שאי אפשר. הוא יודע מה הוא אומר.
אז ככה. נגמר הפרק הראשון:
בארו זכו במשימת החסינות
קניבה הפסידו ורצו להעיף את נסרין
בארו סיכלו את מזימתם ונסרין נשלחה לאי הגלות. יחד עם מישהו שאני לא זוכרת את שמו.
ביום שיש יהיה פרק הדחה, שבו מדיחים.
אה, ויש שם איזה איש עסקים מובטל בן חמישים, שלא מצחיק בינתיים.
זקן, אבל לא בובליל, מה לעשות. לא נראה לי שהוא ישרוד הרבה, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת.
לא נראה לי שהוא ישרוד הרבה?
:))
איי קיל מי.
היה מקסים. לא. באמת. הם באמת חמודים וקרוב המשפחה שלי מייטיב ללכת על קורה כאילו הוא נדיה קומנצ'י לפחות.
אני בהחלט אראה את הפרק הבא.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
