| 12/2008
עשרה זיכרונות מחזקים
דנג'ה כתב.
אז חשבתי אבל אני - זכרונות שלי מחלישים אותי.
אלה שאני טורחת להציף החוצה. מחלישים. לא טובים.
וחשבתי ,אולי שווה לעשות רשימה כזו. של זכרונות מחזקים, במקום שבעה/תשעה/עשרה דברים.
עשרה זכרונות מחזקים.
1. כשהייתי בכיתה ה' זכיתי בפרס שני בתחרות ארצית לסיפורי ילדים - על המשטרה. כתבתי שאני רוצה להיות שוטר כשאגדל. עם שפם ומדים. זה היה קומי דרמטי מרגש ומשונה. אני זוכרת מזה את הטמטום הקטן של הבדיחה "שוטר, עם שפם". וכן. אני יודעת בדיוק מי אני ובאיזה מגדר אני מסתופפת. אבל כשגדלתי, הייתי קרועה בין הרצון לעשות הכל כמו הבנים, לבין הדבר המשונה הזה, נשיות. (זוכרים את "הוא אפילו ידע לכתוב את שמו: "נשיוף"?). הנשיוף חייב אותי במיוחד לא לדעת לעשות הכל. אבל אני רציתי לעשות רישיון ג' (ועשיתי) ובכל זאת היה לי חבר, אחד, או שניים או יותר, וידעתי נשיות מהי. כן כן.
2. בגן היה ילד אחד שאמר לי "אוף, מתי נהיה כבר גדולים ונתחתן?" זה בהחלט זיכרון מחזק, הצעת נישואין בגיל כה צעיר. הבעיה הייתה, שלא סבלתי אותו. נהיינו חברים בכיתה ח' כי הוא הציע לי חברות ("אם היה לך ידיד שהיית אוהבת היית מציעה לו חברות?" "כן", "אז אני מציע לך חברות". ולמה, למרות שהסכמתי בדרכי המתחמקת, לא סבלתי אותו? ולמה למרות שבדרכי המתחמקת לא סבלתי אותו, הסכמתי?
בי"א כבר הייתה לו חברה אחרת, שישבה לו על הברכיים במסיבת כיתה. הוא הסתכל עלי כל הזמן, כשליטף אותה. גם לי היה אז חבר, הוא לא בא למסיבה. לא סבלתי את כל זה. מה מחזק בזה?
3. פעם בכיתה בשיעור פיסיקה, עם המורה הכי משונה והכי מכוער ולא סמפטי דיברנו על מיקומו של מרכז הכובד של הטבעת. הכיתה שלי הייתה אסופה של ליצניי-הצלחות מהירות, אני לא יודעת איך עוד לכנות אותם. מקובלת במיוחד לא הייתי ולהם הייתה נטיה ללעוג, לרקוד סטפס ולעשות אילתורי ג'אז על טעויות של אחרים. אחרי שאחד החוכמולוגים הציע אינסוף מרכזים, וחוכמולוג אחר הציע שאין בכלל מרכז כובד, הצבעתי אני. "כן לחשנית" אמר המורה. "אני לא בטוחה אבל נדמה לי שמרכז הכובד נמצא דווקא במקום שהוא 'אין טבעת'. המרכז שלה נמצא במרכז שלה. איפה שאין טבעת" המורה שתק. בכיתה החלו מילמולים ואילתורים בקול עולץ מלעיג "אין טבעת? לחשנית חושבת שזה איפה שאין טבעת? יופי לחשנית יופי. גאון. איפה שאין טבעת, שם זה בטוח נמצא". אבל המורה הרים יד אחת לאוויר. ואמר: "לחשנית צודקת". דממה השתררה בכיתה. "הטבעת תמיד תיפול על שטח הפנים הרחב ביותר, ובמרכז שלו מרכז הכובד שלה. איפה שאין טבעת". יכולתי להרגיש בעיניים שלי ניצנוץ של זעם צודק. הלוואי שיכולתי להגיד שלא זלזלו בי מאז. בשביל הכיתה, פשוט,נגמרה הבדיחה. ועברו לצייר קריקטורה של המורה, כדי לתלות אותה אחר כך על הלוח. שנה אחר כך נשארתי כיתה לזמן מוגבל, וכשחזרתי, עשו לי מסיבה. והביאו עוגה. מישהי, חברה מאז ולא עד היום, הביאה עוגה בשבילי. שהייתה כתובה עליה הקדשה בשבילי. כן. היה מחזק.
4. חוזרים אחורה. חוזרים אחורה קצת לכיתה ח'. בכיתה ח' הגיעה אלינו תלמידה חדשה. היו לה כינים, אולי. ואולי זה היה בכיתה ו' בכלל. לא אהבו אותה, זה בלשון המעטה. הייתה אחת, מין מלכת הרוע של הכיתה שהחליטה להפוך את השנאה שלה לילדה הזו למקצוע. היא אירגנה עליה חרם. בהפסקה הגדולה. כולם הפסיקו לדבר איתה בבת אחת. ואני ישבתי בכיתה, לידה, כשכולם חזרו מאספת המתלהמים ובאו להרביץ לה. בראשם עמדה מלכת הרוע. היא התקרבה אליה, ואני קמתי. "זוזי" אמרה לי, כמו בסרטי מאפיה. "אין לנו עסק איתך". "אף אחד לא עושה שום חרם" אמרתי והמשכתי לעמוד מולה. "מי אמר?" היא שאלה. "אני". אמרתי. "ואם מישהו נוגע בה, יהיה לו עסק איתי". נעמדתי, חוצצת בין החדשה לבין מלכת הרוע ולוחמיה הנאמנים. היה מן מתח. חיכינו. היא חיכתה שאתקפל - זה לא קרה. אחרי כמה שניות דקות שעות היא אמרה "עזבו אתה זאתי". והסתובבה. כולם יצאו. לא היה יותר חרם בכיתה שלנו.
הילדה הזו שהגנתי עליה לא הייתה מציאה גדולה, אבל אני חושבת שלא ממש אכפת היה לי מי היא. זה היה עניין של עקרון. היו לי כאלה פעם. אני חושבת שיש לי כאלה גם היום, איפה שהוא.
5. בגיל חמש עשרה פגשתי מישהו והתאהבתי בו. ובדיוק באותו זמן הוא התאהב בי. הביטחון שלי בעצמי היה כל כך ברור ומובנה שהחלטתי כדי להתקרב אליו, לבוא לאיזו מסיבה או מפגש שהוא עשה בבית שלו. שאלתי חברת ילדות שהייתה מקורבת לחבריו אם זה בסדר שאצטרף למסיבה הזו ששמעתי עליה. ולהפתעתי היא אמרה שלא. היא אמרה שהיא שאלה אותו והוא ביקש שלא אבוא. הזיכרון המחזק שלי הוא זה שלא האמנתי לה. הבנתי שהיא מנסה להרחיק אותי מהחבר'ה החדשים שמצאה. ופשוט השגתי את הטלפון שלו והתקשרתי אליו. הוא שמח נורא שהתקשרתי והזמין אותי למסיבה שלו מיד. "אבל ג' (שם בדוי) אמרה שאתה לא רוצה שאבוא" אמרתי בהתממות. הוא צחק ואמר "מי היא? בכלל לא הזמנתי אותה". לקח קצת זמן, אבל בקורס מדצ'"ים נהיינו חברים סוף סוף, רשמית, אחרי שעד אז כל החבר'ה שלנו עשו הכל כדי להשאיר אותנו לבד, ולתמרן אותנו אחד לשניה. ולהפך. היינו מדברים בטלפון מרגע שחזרנו מבית הספר ועד שמישהו היה מוכרח את הטלפון וממשיכים אחר כך, היינו מטיילים עד הבוקר ומדברים שעות. דיברנו ימים וחודשים. בקורס מדצ"ים כבר עשינו קצת יותר מזה:)
6. היה לי חבר 11 שנה. כן, ההוא מסעיף 5, זוכרים אותו? חברות, ששרדה את הצבא (אני הייתי מדריכת חי"ר, אבל זה סעיף אחר, הוא כמובן היה לוחם, ואפילו נפצע, נסעתי בלילה לבקר אותו. מהשטחים, לבית החולים בחיפה. אני זוכרת אותו מספר לי מה קרה, כולו פצוע). כשהוא הסתפר בשביל השירות, אני זוכת, שהסתפרתי גם אני קצוץ. כמוהו. היה יפה לי, והייתה תמונת חוגר שלא שמרתי כשעשיתי תעודת קצינה, ושם אני יפה יפה בשיער קצוץ. זיכרון מחזק, שנמצא אצלי רק בזיכרון...
משהו השתנה מהפציעה שלו ההיא. כבר לא רצה להיות לוחם וגם אני החלטתי שצבא זו לא מציאה גדולה. גמרנו את השירות בלי טילטולים מיוחדים. נשארנו ביחד. שכרנו דירה. ואז חליתי. הוא היה בא לחטוף אותי מבית החולים ולאכול סטייק באסא. זוכרים את אסא? באיזה סעיף אני? אה, כן. נשארנו ביחד. 11 שנה.
7. ככל שמתבגרים יותר קשה למצוא דברים מחזקים. הזכרונות המחזקים שלי קשורים לעזיבה אמיצה של דברים לפעמים. כמו היום שבו החלטתי לעזוב את הפסיכולוג שטופלתי אצלו שנתיים. הוא ניסה לשכנע אותי לא לעזוב. אמר שדווקא עכשיו כשאני רוצה לעזוב, זה הזמן שאני הכי בורחת מהטיפול. כשרציתי לרשום לו צ'ק, אמר לא. אל תכתבי לי צק, בפעם הבאה תשלמי לי. ובסוף אמרתי "א' (שם בדוי, אבל חשוב, מעולם עד אותו רגע לא קראתי לו בשמו הפרטי, שהיה שמו של החבר שלי ושם אבי ז"ל כרוכים בערבוביה ובכלל לא התחיל בא') אמרתי לו "א' ,קח את הצ'ק". והוא לקח אותו. ולא התראינו יותר. ואני יצאתי מחוזקת גם אם לא באמת בריאה. הרגשתי בריאה.
8. אלוהים אדירים מי אמר עשרה דברים? מאיפה אני אביא עשרה דברים?? בואו נדבר מכוניות קצת. כמה נשיופי מצידי. אבל מה לעשות, מכוניות הן דבר מחזק, ולי תמיד הייתה מכונית. הן משלבות עצמאות עם יכולת תמרון ועוד המון דברים. המכונית הראשונה שלי הייתה לי בצבא. בבסיס מרוחק בשטחים. נתן לי אותה במתנה החבר של אימא שלי, שחביב עלי מאוד. רנו ארבע, בצבע כלשהו. אני לא זוכרת מה היה הצבע כי כמעט הדבר הראשון שעשיתי היה לצבוע אותה בצבע תכלת ולצייר עליה פרחים ענקיים בירוק וורוד. מטורף? אולי אבל היא הייתה מגניבה. לכל מקום הייתי נוסעת איתה. במעמדי הצבאי לא הלכתי מטר ברגל:) הייתי יוצאת איתה מהמגורים לחדר האוכל, מגיעה לשחרר מהצדעה כיתה של בנות מבוהלות. יורדת מהאוטו בפנים חתומות. ונכנסת לאכול. תמיד עם כולם, אגב, לא בקצינים. שנאתי את החדר אוכל קצינים, יאמר לזכותי. אם האוטו לא התניע לא הייתי יוצאת מהחדר. ככה. והבייתה הייתי נוסעת בעליות בקושי ובירידות שטה על כנף הרוח. פעם אחת נעצרתי על מהירות וזה היה התירוץ שלי - "כבוד השופט, המכונית הזו לא עולה על חמישים קמ"ש בלי רוח גבית". הוא, השופט, חייך, ונתן לי אזהרה. הוא קרא לי "נהגת שודים", ושחרר אותי בלי נקודות בכלל ועם נזיפה משועשעת. המכונית הזו נשארה איתי עד סופה. יום אחד לא הצלחתי להתניע אותה, יצאתי ממנה וניסיתי לדחוף אותה והיא, בכפור של בוקר בשטחים החליטה לדחוף אותי בחזרה. ברגע האחרון סטיתי מנתיבה. ברגע האחרון וויתרתי על הרעיון המטורף לקפוץ למושב הנהג ולעצור אותה עם בלם היד. רצתי אחריה והיא מתדרדרת, צעקתי לכולם שם, באזור הנשקייה אליה החליטה לנסוע "תיזהרו!!!!" היא הגבירה מהירות, נתקעה באיזה בזנ"ט מקרי ועצרה, וכל החיילים שהיו באזור עמדו ומחאו כפיים, שרקו וצחקו. עלי. ועליה. ועל היום הקפוא שהתחמם קצת. וזה זיכרון מחזק? כן, אצלי.אולי כי משולבים בו הומור עצמי ומכניקה:). אחריה הייתה לי פולקסוואגן שחורה עם גג נפתח, משנת 1961. חידשתי לה את הצבע בספריי שחור ושמתי שתי זברות אינדיאניות מעץ על הדאשבורד. קניתי אותה באלף שקל ומכרתי אותה, כעבר שנה, באלף דולר לשני טמבלים חמודים מבת ים, שזה היה להם הרכב הראשון. הם לא הצליחו להגיע הבייתה. קפץ להם הילוך ולא חזר. הם התקשרו אלי ואני הבטחתי להם שלא ביטלתי את הביטוח. אפשרתי להם להגיע הבייתה בגרר מהביטוח שלי ואחר כך שכחתי מהם. זה רכב אספנות, זה אז מהאם הוא לא נוסע? יופי של זכרונות מחזקים יש לך. מה היה לנו עוד? שלושה מיני מיינור. אחת כחולה ושתיים צהובות? את הצהובה האחרונה נתתי במתנה לידיד שידעתי שצריך מכונית. הוא שילם על העברת בעלות וזהו, היא הפכה שלו. באותו זמן קיבלתי רכב ראשון, חדש, באדיבות משרד הביטחון. ובאמת לא הייתי יכולה למכור אותה. הוא התייחס לכל העניין בחשדנות מטופשת, אבל לי לא היה עניין בתסבוכים שלו - נתתי לו אוטו מתנה. אני לא יודעת אם זה יכול להיות זיכרון מחזק, אני לא יודעת כי התגובה שלו, קילקלה קצת את העניין אבל כן. לפעמים. אני חושבת על זה. שנתתי למישהו אוטו מתנה, סתם כי הוא היה צריך, וזה מחזק אותי קצת. עוד בעניין מכוניות יש כמובן עצירות פתע, הצלות, בלימות מסובכות כשפתאום, באמצע סיבוב היציאה באיילון במחלף חולון, נקרע הברקס, ואני בולמת בהורדת הילוכים ועם בלם היד, ומצליחה להחליק לנתיב צדדי בלי שאף אחד ירגיש, ורק הלב שלי הולם בטירוף. ברמזור אחרי הסיבוב. כן, אני מהירת תגובה, ברגעי משבר. צריך לזכור את זה.
9. החזרה ללימודים. טריקי קצת זה. אני עכשיו בעיצומה של מתיחת שלוש העבודות האחרונות שנשארו לי לתואר למסטיק הכי מתוח שראיתם בחיים שלכם. אני רוצה שזה יהיה זיכרון מחזק. ולכן חייבת לגמור את התואר. חייבת. אז הזיכרון המחזק של החזרה ללימודים בא עם מבחן אישיות מפרך שבינתיים נוטה לרעתי. אם לא אצליח, בכל אופן, זה הולך להיות זיכרון לא מחזק. כרגע זה קורה. ממש עכשיו, ואני מנסה להתחזק, אפילו בכתיבה הזאת. המוזרה, שפרצה ממני בזכות הפוסט של דנג'ה:) עדכון: ביום ד, ה7 לראשון 2009, הגשתי את העבודה האחרונה שלי לתואר. עכשיו זה זיכרון מחזק.
10. ואחרון, כמו שהבטחתי. אתמול בלילה הצלתי חיים. זה היה ככה. שכנתי עם הילד, אולי חלק זוכרים, עשתה עוד ילד. הוא נולד פג, אבל עכשיו הוא כבר בן ארבעה חודשים. צווחן כוחני ואמיץ, שנלחם על חייו כמו אריה. אני חושבת שהוא דוגמא לנס וחיים שלוקחים את הנס בידיים ועושים ממנו מציאות. מותק של ילד. אז אתמול בלילה אימא שלו צילצלה אלי, "את יכולה לעשות הפסקה בעבודה שלך ולבוא? הילד לא בסדר ואני לא מצליחה להרגע, לקחתי כדור הרגעה ואני לא נרגעת. בואי תעזרי לי להרגע". "מה לא בסדר איתו?" שאלתי. והיא פירטה, שכבר שש שעות שהוא ישן. לא מגיב לכלום, לא בוכה ולא מבקש אוכל. היא נתנה לו בקבוק לפה והוא מתוך שינה אכל בקושי, ולא התעורר אחר כך, ובכלל, שמוט, כמו מת, אבל נושם. בקושי. "תבואי להרגיע אותי?" היא שאלה. "אין לי מה להרגיע אותך, זה נשמע מאוד מדאיג אמרתי לה. איפה הוא?" "שמתי אותו על הבייביסנס, במיטה שלו, למעלה". "אז תורידי אותו אני באה לראות" אמרתי.
היא לא הבינה בשביל מה, אבל עשתה מה שביקשתי. כשהגעתי סיפרה לי שהתקשרה למוקד, ושם אמרו לה שהיא מכירה את התינוק שלה, היא צריכה לדעת אם זה נורמלי או לא, וכמובן הציעו לה מיד ללכת למיון, אבל היא לא הייתה בטוחה שצריך, חשבה שהיא סתם מודאגת והוא עייף.
ניגשתי אליו והרטבתי ברוק את תנוכי האזניים שלו, שיתעורר. הוא פקח עיניים ועצם בחזרה. הרטבתי עוד כמה אזורים שיש לידם דופק, הוא התעורר רק לרגע. הרמתי אותו על הידיים ודיברתי אליו. התיישבתי וניסיתי להעיר אותו. היא תמהה, "למה את מנסה להעיר אותו?" ואני אמרתי לה, שהוא מוכרח להתעורר. התחלתי לעבור על כל הגוף שלו, לבדוק אם משהו לא בסדר ופתאום שמתי לב שהמכנס שהוא לובש הדוק כל כך, שלא הצלחתי להכניס לשם אצבע. "ככה את מהדקת בדרך כלל?" שאלתי אותה. "זה יותר מדי". השכבנו אותו, והיא בדקה. "את חושבת?" היא שאלה. אמרתי לה "ברור. הדם שלו עצר ממש, הוא כבר שש שעות ישן ולא מגיב כי באמצע הגוף שלו יש גומי שפשוט פועל כמו חוסם עורקים". היא הורידה לו את המכנס הזה. היה שם סימן על העור שלו. התחלתי לעסות אותו קצת, להחזיר לו דם לזרועות לרגליים, לבטן. היא הייתה סקפטית, והצעתי לה לקחת את המכנס, שלא היה עולה לי על פרק היד כמו שראיתי כשהורדנו אותו, לרופאה שלה בפעם הבאה לשאול אם זה נכון. עוד אנחנו מדברות והילד התעורר. התחיל לזוז, התחיל לחייך, ואז התחיל לבכות ולבקש אוכל. היא נתנה לו אוכל והוא זז בעירנות, מסתכל סביב, ילד אחר. מחייך, נושם, נשארתי איתם עוד קצת, והיא אמרה שאם הוא יתעורר בעוד שלוש שעות לבקש אוכל כנראה שהוא בסדר. הבוקר היא שלחה לי הודעה שאומרת שהילד חזר לעצמו, התעורר כל שלוש שעות בוכה ודורש אוכל, כמו תמיד. ותודה, ומה הייתי עושה בלעדייך.
וכמה שעות אחר כך, כשקמתי סוף סוף, חיפשתי את ההודעה הזו והסתכלתי עליה שוב.
אני חושבת שאשמור אותה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
