תיאטרון חדרי ההלבשה

שלוש שעות וחצי ישבתי בבית הקפה הסמוך לביתי וקראתי את "נופל מחוץ לזמן". של גרוסמן.

הספר שכולם פוחדים לקרוא.

הספר שכולם פוחדים לקרוא מציע עולם דימיוני, עיירה דמיונית בה מתגורר האיש ההולך, וממנה יוצא לדרכו. "לשם", הוא מסביר לאישתו. "אולי אם אצא לשם, יהיה שם".

רבים מתושבי העיירה הדמיונית איבדו פרי בטן. וכל אחד מתאבל בדרכו. כאן רשמתי פירוט של הדמויות, ומחקתי. תקראו לבד.

אחד הולך. סובב את העיירה.

הדמיונית.

בסיפור, מצטרפים אליו הורים שכולים והולכים איתו.

כואב לקרוא את הספר נופל מחוץ לזמן, אבל זה כאב שעולה מתוך הזדהות שיש בה התפעלות והתפעמות, מיכולתו של הכותב לתאר את החיפוש אחרי הנקודה בה המתים והחיים מתחברים מחדש, אותו "שם".

הוא עצמו בכל הדמויות ובמיוחד בדמותו של יצור בעל עין אחת, מרגיש זעזוע מעצם האפשרות למצוא לזה מילים.

ובו בזמן מוצא מילים ועוד מילים, דמויות, אירועים והקשרים. ספר קצר, בערך מאתיים עמודים. אגדה.

כמעט אין שאלה למה הם הולכים ומה הם מחפשים. כל מי שמכיר היבט כלשהו של אבדן, בכל רמה שהיא יכול להזדהות עם החיפוש, ועם ההליכה הזו.

אני ממעטת לפרט, מרגישה שחשוב שכל מי שקורא יגלה לבד את הסיפור.

אז מה כן אפשר לומר, בלי לקלקל?

שכדאי לקרוא, כי זה יפה, כי הסיפור הזה זוהר בתוך הלילה והיום, כמו כדור אור.

ואין מה לפחד.

****

בשבוע האחרון, מיום חמישי בעצם, אני נוסעת בכל יום באופניים מביתי שבגבעתיים דרך הירקון לחוף הצוק.

זו נסיעה ערבית שמהר הופכת ללילית, לא מסתיימת לפני עשר בלילה. 26 קילומטר של הרפתקה.

אתמול נסעתי לפגוש את אימא שלי ואחיינית שלי בנמל הרצליה, ושוב נתקלתי בחלק שבין חוף הצוק לנמל עצמו - קילומטר בערך, אבל בלתי עביר בעליל.

דרך כורכר מסורבלת ובחזרה נסיעה  בליווי מהבהב על כביש 2, עד לפניה לחוף הצוק, בחזרה.

אבל בימים קודם לכן והיום, אני נוסעת במסלול הרגיל. ביאלק, רוקח, פארק, חוף תל ברוך, נסיעה לאורך כביש מחבר בין החופים, על המדרכה, הגעה לחוף הצוק, מנוחה, וחזרה. שומעת מוסיקה בדרך, הגוף מגיב למוסיקה גם כשקשה לי.

אין לי עבודה כרגע, זמנית, וגם הלימודים הסתיימו. חופשה.

שיא היום שלי הוא הנסיעה הזו. שהתחילה מפעם בשבוע והפכה לטקס יומיומי.

לקראת אחר הצהריים אני מתחילה להתרגש - תכף ניסע, תכף תכף.

אני לא כותבת כרגע, וחוץ ממעט ספרים כמו נופל מחוץ לזמן, הקסום, גם לא קוראת.

אין לי מה להגיד.

אז אני מדוושת.

לפעמים אני חושבת את שותקת עכשיו, מתי תחזרי לכתוב?

אני יודעת שאחזור לכתוב, כשיהיה לי מה להגיד.

לפעמים ההרפתקה מלחיצה קצת, כלב שהפך מישהו על אופניים לידי כשנסעתי, הכל בסדר אבל זה מפחיד קצת, והחושך בפארק בלילה, ושדות לא מוכרים לפעמים.

פתאום הפנס נפל, והייתי בחשיכה.

אבל מלבד אלה הנסיעה היא אושר. מרחיבת לב ויפה, והמון האנשים סביב שכולם באותו עניין - לנוע, מה התנועה מחפשת?

בסוף הנסיעה הגוף גמור ומשועשע כאחד. אני עוד חוזרת הבייתה ועושה סיבובון עם הכלב, שאוהב לרוץ אחרי האופניים אבל לא יכול כמובן להצטרף אלי. זה יהיה לו קשה מדי, בגילו.

אחר כך לוקח קצת זמן להפשיר, ולהתקלח.

ובסוף הנסיעה, רגע לפני שמגיעים יש תחושה ייחודית, לא חשוב אם היה קשה (זה קל מיום ליום כמובן, אפילו העליות), עדיין, רגע לפני שמגיעים יש צריבה קטנה בלב: "מה, נגמר?" ובדיוק התחיל השיר הכי אהוב, והתחושה היא שאפשר להמשיך ולהמשיך...

אני יודעת שאמשיך מחר.