תיאטרון חדרי ההלבשה

קורדליה כתבה שהיא מאוכזבת. אני מסכימה. מוסיפה עוד כמה מילות אכזבה משלי.

אתמול הייתה לי שיחה עם מישהו בבית הקפה השכונתי, על המדינה שאיננה מתוכננת עוד לטווח הארוך. דיברנו על שתי הרעות החולות שגרמו למחאה:
אני אמרתי - שכר עבודה נמוך. אם השכר היה 50 שקל לשעה, בעבודה הכי פשוטה, הכל היה מסתדר כמו קסם כי אפשר היה באמת לבחור. יכולתי לעבוד כשומרת לילה, פקידה בחנות, או בסופר, או להתקדם להיות עובדת סוציאלית, או מדריכת נוער, והשכר החודשי היה מספק לי מחיה מכובדת.
אם השכר היה 50 ש"ח לשעה, אמרתי לו - כולם היו עובדים אלא אם באמת הם לא יכולים טכנית או פיזית. היה שווה לעבוד.
והוא אמר לי - שהרעה היום היא מיקסום רווחים. מושג קפיטליסטי, לא בהכרח רע. אבל העניין הוא, שמיקסום רווחי- היום פירושו במדינה שלנו חיסול העסק מחר.
מיקסום רווחים יכול להיות קניה של חומרים זולים וגרועים ומכירה ביוקר מופרז.
או העלאה פעמיים בשנה של מחירי הקוטג'.
הבעיה היא שאמנם על הנייר הרווחת, אבל מחר אנשים ילכו לחברה אחרת, ולא יעבדו איתך יותר.
מיקסום רווחים אצלי בספר, הוא אמר לי, זה לעשות עבודה טובה, להקפיד על תיפקוד העובדים ועל התוצר, על היושר ועל הנאמנות, לשלם טוב יותר מאחרים ולהרוויח בטווח הארוך.
אבל כולנו כאן כדי למקסם רווחים ולהסתלק, לפחות זה מה שמתשתמע מהבחירות התמוהות שנעשות כאן בכל תחום.

* פרפרזה על שירו של טשרניחובסקי. שמדבר על חיילים, שנהרגו על קיום המדינה, וכותב אדמה. אני כתבתי מדינה, אבל אדמה היא הדבר המבוזבז כאן. אדמת הארץ שאנחנו אמורים להקים עליה מדינה שתצמיח טובי האנשים, תדאג להשאיר אותם כאן, לשמור עלהם ולטפח אותם. במקום זאת, יש לנו כאן סוכנויות עבדים, שכר לא הוגן, מצוקה, מיקסום רווחים מהסוג הרע, הכי רע שיש, ואגב, אין לנו ולא תהיה לנו רכבת תחתית-  כי זו השקעה לטווח ארוך מדי. לא נזכה.