תיאטרון חדרי ההלבשה

אתמול כשהחלטתי לקחת לפגישה את האופניים לא ידעתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותם.

אני בנאדם פשוט, באמת. אין לי הרבה דרישות מהחיים. טוב זה שקר כמובן. יש לי יותר דרישות מהחיים מלזוג נובו רישים במסעדה יוקרתית. החיים הם מסעדה יוקרתית בשבילי ואני שמקרוב באתי ולא רגילה לכל העושר הזה מסתכלת על התפריט ומתמלאת תקווה ואופטימיות, מזמינה מנות ולא מחבבת אותן. הן תמיד קרות, לא עשויות טוב או עשויות יותר מדי, ובאופן גורף הן נוטות להיות בכלל לא מה שהבטיחו.

אז אתמול היתה לי פגישה בעזריאלי ומה ממני יהלוך אם אסע לשם על אופנים ולא ברכב, אני שונאת את עזריאלי ברכב, שונאת את החניון שבו תמיד אני מאבדת את המכונית וצריכה לשלם עוד שעה לפחות על החיפוש, שונאת את ההמון ואת המדרגות הנעות, הנוטרות לי טינה על מיעוט הפעמים בהן הואלתי להגיע לשם, מנסות לנשוך את רגלי כשאני עולה עליהן, לצבוט את בגדיי כשאני מנסה לרדת. שונאת את המעליות השקופות-לכאורה, שאין לדעת מתי יעצרו ומה יימצא שם כשאגיע...אולי מרכז קניות אחר, בארץ אחרת, אולי פתאום אהיה בדרום הארץ, בארץ הילדים והארטיקים הנוטפים דבק מתוק, או הצ'יפסים הנוטפים קטשופ. ארץ המיונז.  

אבל עם אופניים, את  מגיעה, את אחרת. אדון לעצמך. שולטת על גורלך. בלי פקקים. תרצי, נסעת על הכביש קצת, תרצי הפכת הולכת רגל ואת על המדרכה, עם כולם, הומה לכיוון, עוברת את תחנת הרכבת, כמה נחמד פה. יכולתי להשאיר אותן כאן ובאמת לנסוע לעיר אחרת. האורות נוצצים אחרת כשאת על האופניים, הרעש נשמע אחרת ואפשר לשים מוסיקה ובכלל, ליצור פסקול משלך לעולם. שלי נקרא .אופניים2 אח, איזו צביטה בלב לכל הרוחות.

יש בעזריאלי חניון לאופניים. השומר המליץ להשאיר אותן שם. ואני הקשבתי לו. יצאתי לפגישה מרגיזה בה נודע לי כמה יעלה לי שרות מסויים שקיבלתי ואולי אספר עליו בפעם אחרת, שתעסוק בחלק בחיי מחזירת המנות שמכונה החשבון. וכשיצאתי - -כשיצאתי...

יש להודות על האמת. לא חזרתי מיד. איכשהו נקלעתי לקומת המסחר של ארץ הילדים עם כרטיסי האשראי, הילדים המוכרים והקונים בחנויות, הילדות האנורקטיות, שזקוקות להשגחה שלא תינתן להן, שמסתובבות כמו שלדים או קולבים ומראן הגרום אפילו לא גרם לי לתחושה שאני שמנה מדי, רק דאגה אימהית שלרוב מופנית אצלי לבעלי חיים, גוזלים חסרי ישע, גרמו לי לשאול את המוכרת האתיופית, יפהפיה עם תת משקל אם היא מודעת למצבה וכמעט לדווח לאחראית המקום שאחת מהזבניות שלה (איזו מילה לא נעימה, זבניות) עומדת למות מרעב פה, ליד ערימת הטי שירטים עם הכתוביות המגניבות עד גועל המפוזרות בערבוביה על הדוכן שכנראה עוצב במיוחד כדי להזכיר רצפת חדר של בן טיפשעשרה משועמם וחסר חוש אסתטי.

יחשבו שזו חולצה בהתחלה, חולצה שנפלה מהמדף, מישהי תנסה אולי למדוד אותה לפני שתגלה בצווחה מקפיאת דם שלקוחה היישר מהסאונד טרק של צמרמורת שלוש, שזו הזבנית האנורקטית, נערה, ואז כולם יבינו שהיא מתה כי המראה שיקרה לה. שקר אחרון. אולי זה המפגש עם המראות בבית, אחרי המראות הכוזבות של חנויות הבגדים, אולי שם, פתאום הייתה הפתעה ומבוכה, מלוות בהחלטה להוריד אפילו את שלושה גרגירי האורז שהיא מרשה לעצמה לזלול פעם ביום. ולמחרת בעבודה, התמוטטה כשניסתה בכוחות אחרונים לקפל שמלה או להביא עצמה להגיד  ללקוחה כמוני, ששום דבר לא יפה לה, ואו, יפה לך!. סימן הקריאה, הוא הרג אותה. הוא אשם. ואני לא דיווחתי. שמטתי את שתי החולצות שחשבתי לקנות ויצאתי משם. לחזור.

טוב לא חזרתי מיד, למה לשקר, היתה שם חנות ספרים לעזאזל, ואני בדיוק עשיתי מנוי למועדון שמקנה לי הנחות מופלאות אם כי לא הקנה הנחה על הספר האחד הספציפי שרציתי לקנות. נכון. יש בעיה. חנויות הספרים האלה, הן לא אוהבות ספציפיות. כל מי שבא ובחר כמו בשוק עקף אותי בתור לקופה המהירה, ואני רק שאלה רציתי לקנות את הספר של אליס מונרו "יותר מדי אושר" כי עם שם כזה ופתיחה כזו היא חייבת להיות צודקת. הייתה טרחה גדולה לחפש את הספר הספציפי כשהגיע סוף סוף תורי ואיחרתי את התור, ועמלו לחפשו במחסן ושאלו אם לא מתחשק לי לקנות שלושה נופל מחוץ לזמן ועוד קילו האיש שיצא מהחלון יותר מדי פעמים, ואם אני ממש ממש סגורה על הספר הספציפי שלי. באמת? מועדון? שאלה המוכרת כשהגעתי לקופה סוף סוף בפעם השניה, מצויידת בספר. זה לא מופיע לנו היא סיפרה לי. אבל בכל מקרה אין שום הנחה מיוחדת על הספר הזה. מחיר מלא. 90 שקלים. אמרה לי בבוז. אפילו לא מעושה. לא נתתי לכל זה לשבור אותי. קניתי רק אותו, כרטיס האשראי שלי, אולי מתוך רחמים וחיבה, התנהג למפת.

עם שתי שקיות, אחת של בגדים (מה לא סיפרתי שקניתי בסוף שתי חולצות וצעיף בהוניגמן עילית? כנראה נשמט מזכרוני)  ואחת של ספר, יותר מדי אושר של אליס מונרו, עם כל האושר הזה, הקנוי חציתי את אולמות האוכל והצ'יפס, ירדתי במדרגות הנעות ואפילו לא התייחסתי לנשיכת החיבה שודאי העניקו למכנסיי בדרך למטה והחוצה, וחזרתי בעודי מתכננת בראש איך אכניס את המתנות לסל החמוד השחור שלי ואסע לי, למקום שבו השארתי את האופניים שלי.

מקום יפה, אתר תיירות, מומלץ לבוא. יש שם הכל, מזרקה, בדלי סיגריות, אופניים של אחרים, חושך מקפיא והמון אדם. שומר עייף עם המלצות שאחיתופל היה מתגאה בהן, ואם את כל זה באתם לראות, באמת, תוכלו להנות, וגם לצלם, אבל אם באתם כמוני לקחת את האופנים הספציפיים שלי ולדווש הבייתה נכונה לכם אכזבה. כי מלבד מנעול שחור שמספרו לא פתור ולעולם לא ייוודע, חתוך נקי במרכזו וודאי שרוי בטביעות אצבעות ששוטר לעולם לא ידרש לבררן במאגר הפושעים הארצי, כי לא הגשתי תלונה, לא היה להן כל זכר, כשחזרתי, לאופניים שלי.

אח איזה יום זה היה. הפגישה המרגיזה, הכסף, הקניות, החזון העתידי של האנורקטית המתה בחנות הבגדים, הספר הספציפי בחנות הספרים, מי זוכר עכשיו כשאני עומדת מול מנעול שחור חתוך שכה הקפדתי לסגור בקוד מוצפן שאיש לא טרח לנסות לפצח,שהתחלתי את היום בדיווש עליז וחסר דאגות על אופניי מקצה עיר אחת למרכז האחרת? גבעתיים תל אביב, בחמש עשרה דקות של אושר עם פסקול משלי, עם סבלנות וחיבה להולכי רגל, עם יכולת נסיעה איטית ומעודנת לא להפחיד, קשישים, ונשים עם עגלות, ולמה להיות שוביניסטית? גם גברים עם עגלות, ונשים עם תיקי עסקים, וכלבים עליזים ושמחים. ואני. ואפניי ההרים המשודרגים שלי. עם הפעמון - -

כשסיפרתי לאימא שלי, בדרך, ברגל, בסלולרי,  היא צחקה נורא. צחוק עליז ומשוחרר כזה לא שמעתי ממנה שנים. זה רק חפץ. נו, היא אמרה כשמחיתי. הלוואי שזה יהיה הדבר הכי נורא שיקרה  לך בחיים. באמת. ואני מחיתי אבל בלב ידעתי שהיא צודקת. רק שאיפשהו מתחת ללב המכיל הזה, היה עוד לב קטן, שבור, שלא הבין בכלל. רצה להחזיר את המנה הזאת, ולצעוק על המלצרים דברים איומים כמו גנבים, זונות, למה לעזאזל לא יכולתם לעזוב את האופניים האהובים שלי בשקט שם איפה שהושארו?? כי אין הרבה דברים מעליבים כמו גנבה. זה פשוט מעליב. גנבה. אבל אימא שלי אמרה לא חשוב ולא נורא. ולי לא היה על מי לצעוק. ולא משנה שאני רוצה את האופניים שלי בחזרה.  

מה יש להגיד?

הבוקר התעוררתי בצביטת כאב. הפעמון היחיד שכלבי, כבד שמיעה בזקנתו, שומע. צליל אחר, שרוט, נעים,   כשהוא רץ אחרי האופניים שלי במסעות קצרים במיוחד בשבילו בעיר שלי בה אני יכולה להשאיר את האופנים לא קשורים ולהכנס לחנות. והפדלים המיוחדים שקניתי לפני הנסיעה לנתניה ביום כיפור, ובחזרה, 84 קילומטר, והפאקינג ספידומטר, והמשאבה, והכיסא שלקח לי כל כך הרבה זמן לבחור ולאהוב, והפנס הקדמי והאחורי והתיק עם פנימית להחלפה וכלי המים והסל, אוי הסל, והג'ק, אוי, והפעמון. הפעמון היחידי שהכלב שומע.

הכל נלקח באבחת סכין חיתוך. ואני כל כך בזהירות בחרתי את המספרים של קוד הפתיחה. איך קוראים לזה? קשר גורדי? קשר גורדי.

תשמור על האופניים שלי, חתיכת חלאה. כל פרט בהם נבחר בקפידה לאורך שנים, הם כליל השלמות, מעולים ושמורים. לבנים ושחורים.  סע בהם היטב. זבל אנושי. לא אסלח לך לעולם. תמכור אותם למישהו שידע להעריך אותם. מחר אולי אלך לארוב לך שם ליד המקום בו נגנבו וארצח אותך נפש. נהג בהם בהגינות. שמן את השרשרת שלהם פעם בשבועיים. עלוב נפש.  סע לשלום ואל תטריד הולכי רגל. אח, מה אני מדברת, מחלקת עצות. מי שומע אותי עם הגעגועים הספציפיים שלי לאופניים ספציפיים? למי אכפת ממני ומהם?

מחר אלך לחפש ולקנות אופניים בדיוק כאלה. מישהו שמע על איזה מבצע "ארבע במאה"?