תיאטרון חדרי ההלבשה

לפעמים הכתיבה מכאיבה לי.
אני כותבת איזה ימים קשים קשים אלה. הכתיבה מכאיבה, צריך לכתוב, כואב
באצבעות. הכתיבה מכאיבה.
אחר כך יש ימים שהאיכתיבה
איןכתיבה איכס כתיבה מכאיבה לי. זה לא בידיים אבל זה לא

באצבעות, לא. זה בידיים.
אני אומרת לעצמי את עושה את זה לעצמך. לפעמים צריך להכריח. פשוט לשבת לכתוב ואומרת לעצמי לא חשוב מה. כי מה שכואב זה לא הכתיבה זה הדבר. הדבר שאת כותבת. הוא מכאיב לך.

אבל לפעמים הכתיבה מכאיבה לי. בעצמה. לא חשוב מה. כל מקש כמו הר כל מילה כמו סוף.
כל קריאת ים סוף.

אחר כך. רועדת מנסה להבין
מה היה כאן ובמיוחד
למה איש לא ראה למה.
אני לבד.