ולו רק בשביל לא להשאיר את הפוסט העצוב האחרון, החלטתי להצטרף לפרוייקט של מירי, ולדבר גם אני גלויות.
לא היה קל למצוא לאיזו דמות ספרותית שהשפיעה עלי הייתי כותבת גלויה, ולדעתי גם מאיזה מקום בעולם אני רוצה לשלוח אותה זו שאלה חשובה, אבל
תוך כדי המחשבות, טיפס ועלה והתיישב בנינוחות בראשי גדול בוני הקטרים שאלוהים ברא, באחריות - הלא הוא קרלסון המעופף.
אבל זה לא פתר לי את הבעיה של מאין לשלוח את הגלויה. מכאן מהבית או מבית הקפה שבו אני כותבת הרגיש לי לא מספק... מזל שבסוף מצאתי.
קרלסון שלום!
אני ליד הבית שלך! אני רואה את כל שטוקהולם ואין כאן שום תרנגולים. אתה בטח מסתובב איפה שהוא עם הילד ההוא. לא חשוב, אני יושבת לי על אחד מקולטני השמש המודרניים שלא היו קיימים כשנכתבת (אולי גם אתה כבר לא קיים? איזו מחשבה מחרידה ולא מציאותית). אני כותבת אליך בגלל המשפט ההוא שלך, זה עם תנועת היד המבטלת. "אדם בעל שאר רוח לא ישים לב לזה". וזה גם מה שאני אגיד לשופט אם תתבע אותי בגלל שאני עוקבת אחריך.
אבל ברור לי שלא תעשה דבר כזה. אני חושבת שזה דווקא ימצא חן בעיניך, ובטח אני לא הילדה היחידה שטיפסה ובאה עד לכאן כדי לראות אם אתה באמת קיים וכל הדברים שאתה מספר על עצמך באמת נכונים. (הם לא ואתה לא, אין כאן כלום, אין כאן אפילו בית, ואני יודעת כי אני לא כאן בכלל)
פעם כשעוד היה לי הספר בבית (היום הוא נעלם לאי מישהו, או אי שם כלשהו, אימא שלי טוענת שהוא אצלה אבל לא הצלחתי למצוא), בכל אופן כשעוד היית לי בבית הייתי קוראת שוב ושוב את הספר. על השפעת והעוגות והקציצות והקטרים והתרנגולים והשודדים (פחות אהבתי את השודדים). ולילברור והכלבלב שהוא כל כך רצה. הייתי צוחקת.
היום אני כבר לא ילדה. אל תהיה המום כל כך מה אתה, פיטר פאן? אתה בעצמך גדול וחידת הגיל שלך בלתי אפשרית, איש? במיטב שנותיו? מסתובב עם ילדים? על גגות? כמה לא מוסרי. אבל זה היה הלא חשוב היחיד בסיפור. לא הטרדתי את עצמי באלה כי אני אדם בעל שאר רוח. וכי הגישה שלך היתה מצחיקה כל כך ומגניבה כל כך, הרי כשאתה התרגזת על משהו אי אפשר היה להגיד לך "אדם בעל שאר רוח לא ישים לב לזה". לא. זה לא היה מתקבל בהבנה. זה עבד רק עם אחרים.
וגם אני ככה! גם אני לא ממהרת להתרגש מצרות של אחרים אבל צרות של עצמי אני תמיד מזהה ותמיד זועמת. זו תכונה איומה. ככה אומרים לי, ונחש מה אני עונה...
טוב, נגמרת לי הגלויה למרות שכתבתי באותיות קטנות קטנות. רק רציתי להגיד לך שהמון ימים קשים אתה היית מצחיק אותי כשהזכרת לי כמה פעוטים הדברים הענקיים שמטלטלים אותי, וכמה שאר רוח אדם צריך כדי באמת לא לשים לב.
עשית לי את הילדות, קרלסון, מקווה שאתה בטוב, משאירה לך את הגלויה מתחת לקולטן. וציירתי גם תרנגול, לא יכולתי להתאפק. בטוח שלך יותר מוצלח.
שלך,
הלחשנית מקומת בקרקע.
ציור של תרנגול (אולי זו בעצם ערימה של קציצות).
************************************************************************************
והערונת לסיום: הספר קרלסון המעופף נכתב על ידי אסטריד לינגדרן, שאחראית גם על גילגי ועל הספר המקסים מיו מיו שלי. בין המון המון אחרים.
הוא תורגם במומחיות קלילה וקסומה על ידי א'ד שפיר, וכיום מאיימים לתרגם אותו מחדש. אחרי התרגום האיום האחרון של פיטר פאן, התרגום הנוראי החדש של סנדל הזכוכית, ובכלל זוועות התרגומים החדשים לילדים, אני ממש מבקשת ממי שחושב לקנות - חפשו את התרגום הישן!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
