תיאטרון חדרי ההלבשה

שבת בבוקר. הלכתי לטיול על הכלבים וחזרתי עם בחילה.

יש לי שלושה כרגע. זה התגנב עלי. ים הייתה אצלי חצי שנה כשבוסי נפטר, ולקחתי די מהר שני גורים לאומנה, יונקים. כשגדלו מספיק להעביר אותם לצער בעלי חיים, השארתי אותם אצלי. ככה גיליתי שהם בעייתיים מבחינת אופי - חשדנים, חרדים, עם גילויי תוקפנות שהלכו והחמירו. במיוחד אצל לני - הטיולים הפכו להיות בלתי אפשריים, וניסיתי למסור את הרגוע יותר, דיסני, לצב"ח. אבל הוא בכה שלושה ימים. ואחיו וים בינתיים ייצרו קואליציה של אלימות. ים הייתה בנסיגה - כל מה שהשגתי איתה מבחינת חיבור חיובי לעולם התחיל להעלם. החלטתי לקחת את דיסני בחזרה ולשים שם את לני. לני סבל. נהם, נשך...חילצתי אותו משם והעברתי אותו לאחי, במושב. למרות הקיטורים. אחי התאהב בו. לני כלב בעייתי, אבל חד וחכם, מתקשר ואוהב. אצלי נשאר דיסני, ענק אוהב וחרד, שאני עובדת איתו ועם ים על חיבור לעולם דרך חשיפה חיובית וכמה שיותר מידע... נעזרת במאלפים, בקריאה לעומק, בחברים. השניים מתקדמים יפה ואז חוצה את דרכנו פינצ'ר קשיש שחוט כרוך לצווארו. אני לוקחת אותו לבדיקת שבב ואין לו אף אחד. הוא נשאר אצלי, עובר סירוס וטיפול שיניים וניקוי ורחיצה, והופך להיות חלק מהמשפחה.

והטיולים - עם שלושה כלבים ששניים מהם חרדתיים בדרגות שונות לא פשוטים.

אני מוצאת שהחלק המסובך הוא הייצוג העצמי שלי, והאופן בו אני צריכה לייצג אותם. כשמגיע כלב יש נביחות. לרוב ים מתקרבת ואני צריכה להסביר לה שוב ושוב לגשת לאט ובנימוס...

אנשים מלאים עצות מצד אחד וחוסר נכונות להתגמש מצד שני. רוב העצות נוגעות לאלימות הלא מספקת שאני נוקטת כלפיהם. אני מקווה שאני מתארת נכון את הסיטואציות. זה מעייף. אם ים נשכה כלב לפני שנה הוא עלול להמשיך לחשוב שככה תנהג. אבל האמת היא שהיא כבר לא מסוכנת עם זאת היא עושה רעש.

לא מחבבים אותי בעולם. אנשים שמכירים אותי מהגינה לא שמחים לראות אותנו כשאנחנו באים. כמו כן אין לי קשר ויכולת להשתלב בשיחות על האח הגדול או הרווק או המרוץ למיליון ומוצאת את עצמי נדחפת לשיחות או שותקת. אני לא טובה בדברים האלה כלל. אולי הכלבים מרגישים בזה? הם עצמם לא גאוני השתלבות חברתית, למרות שאני מחברתת אותם זו אני המחברתת ואני לא משהו בזה.

האופן שבוא אני עובדת עם הכלבים הוא חיובי. זה אומר שאני מסתובבת עם קליקר ופרסים ומשתדלת להשתמש בהם נכון, זה אומר ששיתוף הפעולה שלהם הוא לא אוטומטי, ואני לומדת להעדיף את האופן הזה, כי אני רואה את כל המנעד שלהם, ומעדיפה את זה על פני ציות עיוור ויום אחד התפרצות ללא אזהרה.

הם נוהמים, מתקשרים, הם לא תמיד נחמדים, ואנשים שבאים עם כלבים מתבאסים מהם, כי הם לפעמים, בעיקר ים, תוקפניים, מאיימים ולא לגמרי מוכנים לצרף כל כלב לחבורת המשחקים שלהם. לא הבנתי עד היום למה ואת מי לא מצרפים, יש לי חשש גדול שאם הייתי כלב הייתי אחד מאלה שלא מצרפים אבל שני החבר'ה שלי, עושים איפה ואיפה וחרמות שלא היו מביישים את הילדים בכיתה שלי ביסודי ובתיכון. ואני, שאמורה לייצג אותם נמצאת במבוכה, מצד אחד מגינה עליהם מהאנשים בעלי הכלבים שחושבים שהם יודעים איך לשנות את זה ומצד שני מה בי גורם להם להיות כאלה? אני מקבלת את כולם ואוהבת את כל הכלבים זה בטוח. אפילו כשאחד מהם בוקסר ענק תקף את מורטימר הקשיש שאימצתי, סלחתי לו ורק מאז אני משגיחה בשבע עיניים שלא יקפוץ ויתקוף אותו שוב.

מעולם לא היו לי כלבים כאלה, אני חוזרת ואומרת זה חלק מהייצוג. הם מתקדמים באופן מדהים, אבל אנשים או מתנשאים מעלי או מבטלים אותי, או מתעלמים ממני, האישה המוזרה, עם הכתמים המשונים על העור והמטפחת שנועדה להסתיר שהשיער קצת בוגד בלי לאחרונה, זו שמדברת אל הכלבים ודרכם אל העולם, מסבירה אותם לכולם ולעצמה, וקצת חסרה הומור ונטולת יכולות חולין, מנסה כל הזמן לחברת ולהרגיע, ולא לשכוח לשם מה התכנסנו.

לשמור שהטוב יהיה טוב והרע יהיה רחוק.