תיאטרון חדרי ההלבשה

אבל אני עדיין בת חמישים, ועוד לא עבר ה24 למרץ ואני עדיין כאן, צופה אל האפור של בית החולים.

הלילה הזה יותר קשה מכל הלילות אולי כי זה מייאש. נראה כאילו המטרה העיקרת כאן היא להפחיד אותי, ושזה מצליח.

ופתאום במקום ללכת לישון בלילה האחרון הגעתי לכאן לחלל שבו הייתי מקלידה שנים, ואני מתה לסיגריה שאני יודעת שלא אתפתה לה, אבל המשאלה קיימת.

אני אפילו לא יודעת להסביר

עברו שנים מאז ההתקף האחרון והגוף חזר לקדמותו כמו שחזר לההחרב. היתה תקופה של חוסן אבל היא נגמרה.

כנראה שהדברים היו טובים מדי.

אני מוצאת את

עצמי

עצובה

ולבד עם הקושי

לא לגמרי לבד אבל מספיק לבד בשביל להרגיש שכבר כל כך הרבה זמן זה ככה.

וכמו תמיד נזכרתי בפתח הקטן הזה אל העולם, דרך החרך הזה של הבלוג שאני מנצלת כמו קסם זעיר לעבר קשר עם בני אדם.

לאחרונה אני בכלל פעילה בתחום אילוף הכלבים, ועובדת על חרדת נטישה בשיטה מיוחדת שפיתחתי ואפילו בניתי קורס למאלפים על טיפול בחרדת נטישה, והיום היה אמור להיות השיעור האחרון אבל הרופאה שלי הכריחה אותי להחליף את הדבר הכי מעניין שקורה לי בחיים בביופסית כילייה משעממת. מדכאת ומבאסת שאני מעיזה עדיין לקוות שתוביל לתוצאות מעודדות. כי אני עדיין איכשהו מעיזה להיות אופטימית, למרות שהמצב כל כך לא מעודד את הגישה הזו. אני תמיד ככה. מכורה לאופטימיות אבל החיים ממשיכים ללמד אותי שאין טעם למשוך בידית הזו בלאס וגאס כי לא יצא כלום אף פעם והשורה אף פעם לא תתישר עם שלושה סימנים זהים ואם כן זה רק יגיד שזכיתי שוב למשהו רע.

אבל אני סתם מדוכאת

לרוב ממש קל לשמח אותי. ימים יפים, טיול עם הכלבים

ניקיון ובישול, קצת חברים,

פשוט אין לי הרבה כוחות לאחרונה לעשות את הפעולות המניבות, ואולי זקנה קפצה עלי פתאום, כי חמישים ואחת ואפילו חמישים זה כבר לא הפרגית הכי צעירונת בקלמר, ולא ששמרתי על הגוף הזה כמו מקדש, ולא שירדתי באמת במשקל או עשיתי משהו כמו ספורט או שחיה למרות שאני כל כך אוהבת...

אה אבל דבר אחד נחמד קרה, אני אשיר בהרכב השנה, עם נגנים שינגנו רק בשבילי ואני בשבילם וזה יהיה נחמד. והיי אולי זה יביא עוד דברים נחמדים

כמו קשר עם אנשים ומוסיקה ואולי אפילו מקרה של אהבה, מתמשכת דווקא עם עוד מישהו מן חמישים חמישים ואחת שתיים ככה, שעשה כמה סיבובים מסביב לבלוק וראה דברים ומבין עניין ולכן יהיה לו קל לראות את השיפור בחיים לצידי, להבדיל מהחיים לבד. וגם אני אראה את ההבדל, ונשב יחד ונסתכל על ההבדל בשקיעה, ונשתה יין אדום מכוסות זכוכית פשוטות לכבודו, ונצחק

כי זה לא הבדל גדול אבל הוא עצום, הוא עצום כשמבינים כמה הוא משמעותי לעומת הבדידות והחסר, לראות עיניים מול העיניים שלך, מבט חכם וצוחק מול המבט שלך וכל השאר.

ואחרי שנשב לנו בשקיעה נלך יחד לטיול עם כל הכלבים וניתן להם לרוץ ונצחק על איך הם חמודים כשהם משחקים כי קל כל כך לשמח אותם. וגם אותנו.

אולי. הלוואי.

בכל אופן תהיה מוסיקה.

וגם הכלבים יהיו.

אני מתגעגעת אליהם.

מחר נתראה.

לילה טוב תיאטרון חדרי ההלבשה.