| |
תיאטרון חדרי ההלבשה"החיים הם רשימת נוכחות, אתה חייב להתייצב כשקוראים לך, זה החוק היחיד" (ג'ון אירווינג) |
| 8/2006
אני בכלל רציתי לספר סיפורים
הבלוג הזה בכלל לא אמור היה לשרוד את 24 השעות הראשונות. כמו שאני מכירה את עצמי, כותבת, מוחקת, מהססת, לוחשת, אם הוא ישרוד את היום, הוא ישרוד. בהמשך, אני יודעת, אני ארגע, אכתוב פחות, אתקשר פחות. כמו באהבה חדשה.
בשקט בשקט אני לוחשת לי כאן. מחפשת את הסיפורים הכי נכונים לספר, אלה שיראו יפים במיוחד על הרקע הסגול, המעוטר שלי.
אני מכירה המון סיפורים. אבל כרגע, כשהבלוג שלי נושם נשימות ראשונות, או אחרונות, מחובר למכשירי החיאה בעוד אני מחפשת...תרופה? כיוון? מהות? אני לא מסוגלת לעשות שום דבר חוץ מלשבת ולהסתכל בו, בכל דקה פנויה - ואין לי הרבה כאלה.
בשעות האלה אני כותבת או עורכת חומר לעבודה כרגיל, משהו שאמור להיות מוגש מחר אבל יותר הגיוני שיהיה מוכן מחרתיים בגלל העומס.
ובין לבין אני רצה לבדוק אם הבלוג שלי בחיים. יפה פה כמו במוזיאון קטן. ואולי זה מה שאני מקווה שיהיה: מין חדר זיכרון לדברים החשובים שקורים מסביב - אולי משהו שיציל אותי מהחיים בחושך. הזיכרון שלי משונה, הוא ישות בלתי מתקשרת. הכל שם, אני יודעת, אבל רוב החדרים סגורים - אוי תשאר בחיים. תפסיק לפרפר אל תהיה מפונק.
אני חייבת לחזור לעבוד. מכבה את זרם המילים הממהרות שיוצאות ממני כאילו חיכו כל הזמן למקום קטן שיכיל אותן. אני קוראת מה כתבתי ולא מבינה בעצמי.
מתוך הרגל, והיכרות עם עצמי אני יודעת. זה יקבל כיוון בקרוב.
תמשיך לנשום. תפסיק לפרפר.
הכל יהיה בסדר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
