| 4/2007
שמחת החג ואני מטיילות יד ביד בין ענני אבק ורישרושי צלופן
אז התחילו כל מיני תלונות על זה שאני צועקת משפטים בכחול במקום ללחוש, ומה פתאום וזה וזה.
ואני, שתמיד לקחתי לתשומת ליבי תלונות עלי, וגם באמת לא מצליחה להביא את עצמי לגמור את כל הניקיונות האלה,
עזבתי הכל באמצע הדרך ועברתי להגיב לכל מי שהספקתי ולאחל חגי שמח לכל מי שאני מכירה, ולכתוב פוסט לחשני רגיל ולא מוגדל או כחלחל לכל מי שיסכים לקרוא, ולי בגלל שהוא או היא במצב דומה לשלי.
אני תכף נוסעת לאימא. תכף אימא תכף.
ואני תכף רוחצת כלים, וכשאחזור מהסדר של הלילה אנסה לעשות את הסדר של הלייף, להמשיך את מה שהתחלתי.
אתמול באה השכנה שלי וסידרה לי את הארון. לה זה קל, היא אמרה, אמרה - ולא ידעה למה היא נכנסת.
עוד מדף ועוד מדף והארון ממשיך כמו האריה המכשפה והילדים של ק.ס לואיס מחכים בקצהו העמוק הבלתי נראה.
אין לזה סוף!!!
אבל הייתה כרישה ונשארה עד הסוף, אני חולצה לא מסוגלת לקפל. נשארתי עם הגרביים וכל מיני שקיות לא מזוהות. המבצע הסתיים בשלוש בלילה, ואחריו הרגשתי שאולי - אולי הפעם, זה יפתח איזה פקק שיאפשר לי לנקות באמת, באמת לנקות עוד ועוד עד שהבית יהיה מחוטא.
יש לי קיטורית, היא התחבאה בין כל הבגדים. אני מתכוונת להפעיל אותה. לא אהסס! כל שואב אבק וכל קיטור וקול ששון וניקיון אבל לא היום. לא היום. היום רק טיטוא, קצת כלים, סידור פה סידור שם והופה. לליל הסדר המשפחתי, המצומצם, מקווה להנות קצת, לאכול קצת, לשיר קצת. יהיה נחמד.
לאחרונה בכלל נתקלתי בכמויות של אנשים טובים, וכמויות של אנשים רעים.
הרעים היו איומים, הזיקו לי ממש. זה נמשך ונמשך, בכל מיני אספקטים של חיי הם צצו, הרסו והסתלקו, משאירים אותי מופתעת ועצובה והמומה ואבודה.
אבל על כל רע שנעשה לי, שלרוב בא כתגובה לטוב שעשיתי, עזרה מהסוג המרטירי שאני רגילה אליו שנענתה בביטול, איון סילוק וחוסר רגישות, היו כנגד הרע והרוע גם אנשים טובים, מכאן ומשם, שעזרו תמכו, הרגיעו, באו, היו איתי, עזרו לי לעבור את ההלם.
אני לא יכולה לפרט. יש משהו בבלוגיה הזו שמכריח אותי להשאר חסויה, מוגנת, אני לא יכולה לפרט למרות שאני יודעת שבלי פרטים כלום לא ברור, אבל במקרה הזה, אי אפשר.
לא חשוב, אני מדחיקה. והעיקר שיש חברים. והם באים לעזור כשצריך, ואני מאושרת בזכותם, או לפחות מאמינה שאהיה.
חג זה דבר טוב.
חופש זה דבר טוב.
חירות זה חופש, לא?
אולי זה החופש להחליט נגד התחושה שיש לי כבר כמה חודשים, שהשנה הזו הולכת להיות הגרועה בחיי.
החופש להפוך את הגורל, איך אומרים המיסטיקנים הסינים? לזמן לי דברים טובים? אז כזה.
שומעת את כלבי הגשם של טום וויטס אהובי במערכת המאובקת, שכחתי איך זה לשמוע מוסיקה כבר מזמן. אוהבת כל כך את המעידות המוזרות האלה שלו, מוסיקליות אירונית.
רוצה מוסיקה ושמחה , רוצה לפרוץ את הצלופן השחור שעטף אותי כל כך הרבה זמן וקצת בוכה עכשיו, אני והסכין היפנית והנייר המרשרש. השמש זורחת בחוץ ואולי סוף סוף ניתן לה קצת לזרוח בפנים.
לוקחת לי את החירות להגיד שיהיה טוב ולהאמין בזה.
חג חירות שמח.
שלכם, הלחשנית
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
