| 4/2007
 "ציץ - צוויץ?"
קורט וונגוט הכריז על איזה שהוא ספר כספר האחרון שלו, הוא לא היה מבסוט גם ממנו, אני זוכרת, הוא סיפר בהקדמה, שכשאיזה חבר דייג שלו שמע את עלילת הזקן והים של המינגווי, הוא אמר שהזקן הזה טיפש. במקום לטבוע עם כל הגופה הענקית של הדג, הוא אמר, היה צריך פשוט לחתוך ממנו את החלקים הטובים ולחזור הבייתה.
קורט עצמו לא אהב את הספר החדש, שתסלחו לי אבל אני לא זוכרת את שמו, (עדכון: רעידת זמן, זה שם הספר) רק חתך ממנו את החלקים הטובים ופרסם אותו, בתור הספר האחרון שלו. הוא לא חשב שיש לו יותר מה להגיד, או שהוא כותב טוב כמו פעם. אז הוא הפסיק. זה באמת לא היה ספר מוצלח כל כך אבל לי לא היה אכפת, קניתי, ישבתי בבית קפה, חשבתי לקרוא שם אבל החלטתי לחכות. גמרתי את הקפה כשאני יודעת שיש לי ספר שלו בתיק, מרשרש וקורץ לי. הגעתי הבייתה, סידרתי כל מה שהיה לסדר, הכנתי כל מה שהיה להכין, וכל הזמן הספר מרשרש לי מהתיק. תכף תכף, אמרתי לו.
ואז ישבתי וקראתי, כבר לא אכפת היה לי אם הוא טוב או לא. זה הוא כתב. זה כל מה שהייתי צריכה לדעת.
אחרי שיטוט ברשת גיליתי שהיה ריאיון איתו לפני שבוע ב"דיילי שואו". אפשר למצוא את הווידאו ב"קומדי סנטרל". לא מצליחה להכניס לינק. אבל לא נראה לי מסובך למצוא...(אני יודעת שזה לא נראה מסובך גם להכניס לינק. אולי מחר אצליח).
אה, ועוד גילוי חשו לא פחות. ספר חדש שכתב יצא ממש עכשיו ואותו הוא קידם בריאיון. "איש ללא מדינה" תרגום חופשי של השם.
אז למרות שהאיש שייך לעבר, ספר חדש שלו מחכה לי דווקא בעתיד.
ויצטרף לרשימה ארוכה ארוכה של ספרים שכתב, וקראתי ואהבתי.
היו שם עריסת החתול ויברך אותך אלוהים אדון רוזווטר וארוחת בוקר של אלופים וזקן כחול, ווגלפגוס הנהדר ודיק הצלף וקופסת הטבק ממגומבו  - הסיפורים הקצרים, (אחד מהם, הסרט המבוסס על הסיפור "מי אני הפעם" היה עיבוד מצויין והראה כמה יפה יודע האיש הזה, שכתב מדע בידיוני מטמטם לגמרי ותמיד הדהים ברעיונות שלו, לכתוב דרמה פשוטה, אנושית, לי שום אפקטים וניצנוצים, שתצליח לרגש בקלות מעוררת קנאה) - ועוד. אני קראתי, וקראתי וקראתי. כל מה שיצא, כל מה ששמעתי שהגיע לארץ, חוץ מסלפסטיק שלא תורגם לא קראתי אף אחד מהם בשפת מקור. אולי עכשו אתחיל. אולי יש עוד שלא ידעתי על קיומם.
הסופים שלו הרגו אותי. קוסם של משפטי סיום הופכי ראש ובטן, החל מ"תעשה אותי צעיר" ודרך הבכי הנורא שמסיים ספר אחר, לא שאני לא זוכרת פשוט לא רוצה להרוס, טוב נו, המוח מעוך קצת. לא בטוחה בכלום, אל תאמינו לאף מילה, פעם הוא כתב משפט דומה, אבל יותר מוצלח, כמובן.
כמובן.
אה, והסוף של עריסת חתול. הסוף של עריסת חתול.
המון פעמים אני קונה ספר חדש ולא פותחת אותו בכלל, שני סופרים שאחד מהם כבר לא יוסיף לכתוב, לא נכללו בין אלה שיש סיכוי שלא ייקראו: כל ספר של ג'ון אירווינג. וכל ספר, מחזה, סיפור קצר, מאמר או התעטשות של קורט וונגוט.
אני חושבת שממנו למדתי הכי הרבה, הייתי ואני עדיין חקיינית שלו, ולא מוצלחת במיוחד. התבניות שלו התיישבו לי בבטן והכתיבו לי את סדר הדברים הנכון של סיפור. כי זה הרגיש לי נכון, כשקראתי, וכשכתבתי, מצאתי את עצמי מנסה להגיע למהלך הזה, שיעבוד כמו שהמהלכים שלו עבדו עלי.
אהבתי נורא את הסרטים והספרים שתיאר בתוך ספריו, אלה שכתב סופר המד"ב שכיכב בכל כך הרבה מספריו, ושעכשיו אני לא מוצאת באיזו מגירה שמתי את שמו במוח המאובק שלי, ההמום עדיין. אה, כן. קילגור טראוט. גאון שגר בתוך גאון.
אהבתי נורא את זה שהדמויות שלו קפצו מספר לספר, שהוא נתן להן חיים מעבר לספרים, מעבר לזמן. בילי פילגרים, אגב, נותק מהזמן.
גם אני מרגישה קצת מנותקת מהזמן עכשיו. המוח רץ, מחשבות באות ובורחות, בכלל לא ידעתי, קיבלתי מייל מאחי שאמר "שמעת?" ואני נכנסתי ללינק בויקיפדיה שצירף שם וראיתי שקורט וונגוט מת ב-11 לאפריל 2007. כבר שלושה ימים.
והרגשתי איך איזה חלום ישן מתפוגג לי, זה של לנסוע לאינדיאנפוליס ולשוטט ליד הבית שלו. סתם בלי מטרה, ואולי לראות אותו יוצא עם הכלב.
עכשיו אני אוכל לבקר בקבר שלו, ומסוקרנת לראות איזה משפט ישימו שם. (עדכון: חנן כהן אמר את זה הכי יפה: "ככה זה". אחלה משפט לכתוב על המצבה של וונגוט, ומי שמכיר את הכתיבה שלו יודע למה.)
מי שלא מכיר אותו יתקשה להבין. המחשבה עליו מעלה תמונות של יצורים בטיטאן, של סופר מד"ב שישן על ספסל ונראה כמו מקבץ נדבות, של כושי שמח שוכב על הגב מוקף בשטחים עצומים של קרח תשע, של חייל משייט ביערות מושלגים, של איש גבוה מזוקן עם כלב, שמופיע ונעלם, של גרם מדרגות לולייניות מתפתל, של גבר לבוש חליפה חדשה שתווית המחיר עדיין מחוברת אליה, אבל הוא עושה את זה בכוונה, של בחור ששואל "מי אני הפעם", של ....של מבער אשפה, תמונה שמעלה לי חיוך.
של כלבי ים שיודעים לדבר, של חללית תקועה בבטן האדמה, בכוכב אחר, וכתובת ענק שנכתבת על דופן כדור הארץ, במטרה להראות למרחוק רחוק, שאומרת משהו כמו, נגמר לי הדלק. של שיחות טלפון שתויות באמצע הלילה למספרי טלפון עתיקים ושיהוקים בריח חרדל. ורק לא של איש מת. רק לא של איש מת.
זה אמיתי מדי. זה ארצי מדי, זה קורה לכולם מדי.
אולי את זה יוכלו לכתוב שם, על הקבר:
"הזמן למשפט הסיום הגיע".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
