| |
תיאטרון חדרי ההלבשה"החיים הם רשימת נוכחות, אתה חייב להתייצב כשקוראים לך, זה החוק היחיד" (ג'ון אירווינג) |
| 4/2007
שתי דקות של שלג באפריל
מחר, אני אקום מאוחר מספיק כדי לאחר. מתעלמת מהטלפונים והאל תאחרי אני לא יכולה שלא. נכנסת ברבע לאחת עשרה לאוטו לא לפני, כדי להיות בדיוק לפני הפניה לאבא הילל ברגע של הצפירה. החיים לא מבינים אותי. אולי אתה מבין. אני לא יכולה להיות בשום מקום אחר. רק לעצור את האוטו לצאת ממנו לעמוד עם כל האנשים על הכביש לחכות את השתי דקות במחשבה על שלג. לא המלחמה, הדבר הזה שיורד מהשמיים, שבטח באפריל 74 היה חלק מן הנוף כשירדת מהמסוק וספג חלק מהדם שלך לתוכו ואולי את הצעקה שלך. הייתה צעקה? הספקת לצעוק
מישהו בטח צעק. היו צעקות והיה שלג. ואני אוכלת שלג. בחום הנוראי, בין האנשים הצייתנים טובי הלב בכביש בן גוריון בואכה אבא הילל, העומדים לצד מכוניותיהם ומסתכלים קדימה, או למטה, חושבים על המתים שלהם, ואני על שלי. וגם, על שלג. קר ומתפורר, ננגס נרמס בין השיניים, אתה מבין, אולי זה אותו שלג. ובתום שתי הדקות המכוניות מופעלות שוב, וכולנו ממשיכים שמאלה, שמאלה וישר ישר ואז את השמאלה האחרון אני עושה לתוך החניון קרוב קרוב לחלקה שלך, והולכת מהר מהר, מפסידה בדיוק את אל מלא רחמים, שומעת תוך הליכה מטח יריות כבוד וחושבת על שלג, ובחלקה מספר תשע מבטים נוזפים. הם לעולם לא יתרגלו?
אני לא יכולה להיות שם בצפירה. צריכה להיות נוסעת. צריכה לעצור. לצאת מן האוטו, לעמוד עם כולם בשמש ולחשוב על השלג
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
