| |
תיאטרון חדרי ההלבשה"החיים הם רשימת נוכחות, אתה חייב להתייצב כשקוראים לך, זה החוק היחיד" (ג'ון אירווינג) |
| 4/2007
קפיצה קטנה לחו"ל
האיש הישן בישיבה על הספסל בגן הציבורי הפנה את ראשו לשמים הבהירים ועיניו העצומות חייכו. הפה היה רגוע, נשמט כלפי מטה כמו במנוחה אבל העיניים חייכו אל השמש.
האישה עם הכלבלב ונעלי העקב הלבנות פסעה בשביל נסערת ועישנה סיגריה חומה ארוכה. היא חשבה מחשבות עצבניות, הכלב התעכב כל פעם ליד שיח אחר, מרחרח בו כאילו היה מקור המידע החשוב בעולם, שאכן היה.
עלה נשר על הנהר, קליל כל כך ששום טיפה לא נכנסה לבטן ספינתו, כשטולטל בידי מצבור ביצי צפרדעים תועות או בועה ששלח אחד הדגים הבטוחים, האדומים, שהתמזל מזלם להיות הדגה של הגן.
ואני מחלון
חדרי במלון
רשמתי את כל הדברים
השמש משתברת בחלקי החלון הפתוח, הוילון מסיט את המידע הלוך ושוב ממני, בזכות הרוח,
מעשנת עשן לבן אל מחוץ לחלון, מביטה ורושמת על מחברת קנויה, מחברת של חו"ל, עם דפים לבנים
וכריכת שושנים יפהפיה.
והיה לי קפה כבר קר,
והתחלתי להיות רעבה.
אבל לא רציתי לעזוב את מראת המים הגדולה,
עד שלא אגמור את הסיגריה.
עשיתי הסכם קטן עם עצמי והמשכתי לכתוב עוד טיפה,
הספקתי לראות את האיש הישן מתעורר מנביחה עצבנית,
את האישה הנרגנת מכופפת עקב ורוכנת להסיר את נעליה הלבנות מבוץ
את העלה נרטב ושוקע, כאילו
כל העולם התנדב לספר לי סיפור מעניין ומלא אירועים
כשנשארו לי רק שתי שאיפות נשיפות.
וכשכבתה הסיגריה כבתה גם השמש
אולי הסתתרה מאחורי כמה עלים
והאיש הישן קם, ממוצמץ, הסתכל סביב,
האישה עם הכלב נראתה יוצאת מן הגן, מושכת אחריה את הכלב שעוד רצה להשאר
אורות הערב נדלקו בבת אחת, השעה הייתה כמו חמש או שש, חצי אור טבעי נמהל
בחצי חשמל,
וכשכיביתי את הסיגריה במאפרה שכתוב עליה
hotel
חזרו הבניינים וחזרה השבת
והייתי שוב בישראל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
