| 5/2007
יומן קריאה
בשבוע האחרון, אני לא עונה לטלפונים, לא יוצאת, בלילות יושבת חסרת תנועה מלבד סיגריה כל חצי שעה בערך, רכונה מול שולחן הסלון הירוק שלי, עם כוס קפה ומעבירה דפים. בחמש או שש בבוקר אני נכנסת למיטה, ישנה עד עשר, עושה מה שצריכה לעשות, עובדת, חושבת נפגשת. וכל הזמן זוכרת מי מחכה לי בבית, כמו אהוב סבלני.
לפעמים אני מסתכלת על הטלביזיה, לא על תוכניות, על המקלט הסגור. אין לי עניין להדליק אותו, עשיתי "יס מקס" לפני שבוע ומאז התלות שלי בשעות השידור של מעט התוכניות מעוררות העניין נעלם, ויחד איתו, גם העניין שלי באותן תוכניות.
אני אראה הכל ביום כיפור הבא, אני חושבת לעצמי בעייפות.
אני קוראת ספר.
זה לא ממש חשוב איזה ספר, רק שבמקרה זה כן חשוב: זה ספר טוב.
קראתי אותו שלוש פעמים במהלך חיי, פעמיים בעברית ופעם אחת באנגלית, מבצע ארוך התאפשר בזכות ההיכרות הקודמת שלי עם הסיפור, והקפיץ את ידיעת השפה שלי פי ארבע, זהיר. עכשיו, שבע עשרה שנה מאוחר יותר,עומדת להסתיים הקריאה הרביעית
בקריאות הקודמות הייתי מעריצה שרופה, קראתי אותו בנעוריי, בדיוק בגיל הנכון להיות מושפעת.
אחר כך קראתי אותו קצת יותר מאורגנת, עדיין הרגשתי אותה הערצה, אבל יכולתי לזהות גם את החלקים שלא כלולים בו, אלה שאולי מעמידים בשאלה את התמה המוחלטת המתוארת בו. הסיפור האנושי עדיין ריגש אותי, יותר ממה שאני מוכנה להודות. וגם הפילוסופיה, יותר ממה שהייתי מוכנה להודות. התחלתי אז ללמוד באוניברסיטה ולגבש לי כלים למלחמה נגד הרעיונות שבספר, ויכולתי לצחוק תוך כדי קריאה על התפיסה המוטעית בו, ועדיין הקריאה הייתה מהנה ביותר.
לפני שבועיים שאלתי אותו מחברה, פתאום נזכרתי בו, נזכרנו שתינו ודיברנו עליו קצת, על הגיל הנכון לקרוא אותו ועל התהליכים שעוברים בחיים ואיך הם מאזנים את ההסתכלות וכמה יפה הוא כתוב.
והתעורר בי חשק לקרוא אותו שוב.
וזה מה שאני עושה מאז, כל יום, כל היום, בכל דקה פנויה שניתנה לי בזכות שביתת הסטודנטים, בלילות, בימים, בחוץ, בבתי קפה, בסלון, בחדר השינה, תוך כדי בישול.
זה ספר ארוך.
ההשפעה שלו עלי דומה לאיתחול מחשב. יש בו אמיתות שכבר שכחתי, וכבר שכחתי איך לנסח. יש בו רצף מחשבתי שמוביל לראייה בריאה של העולם שסביבי, לפיענוח נכון של התנהגות של האנשים שאני פוגשת, הסברים הגיוניים לדברים שקורים לי בזמן האחרון, ושגרמו לי יאוש בגלל שלא ידעתי להסביר אותם לעצמי. הוא עורר אותי, הפך אותי עירנית, החזיר לי חדות מאובקת שהייתה קבורה מתחת לאובך מעורפל, שנים, בלי שאצליח לפצח את קוד המחשבה שיפזר את העשן, ויגלה אותה לעיני שוב.
יש בו מהו קתרטי, מעורר עצבות ואושר, אני בוכה המון מסיפורי האהבה בו, מהקורות את הדמויות ומהתמורות שהן עוברות. זה סיפור המספר מהלך מחשבה שעוברות כמה דמויות חשובות, אצל כל אחת הוא באורך אחר, אצל אחת קצר מאוד, אצל אחת ארוך יותר, אצל הגיבורה הוא ארוך כאורך הספר כמעט. אבל הוא דומה אצל כולם, ויש בו משהו מהדהד, כי הקורא, אני, מרגישה כאילו הייתי בין אלה שעוברים את התהליך, מזדהה עם הקושי לקבל את המסקנות, בעולם הקטן שלי, מוצאת את הדמיון ביני לבינן, ומגלה שאני, כמו הגיבורה עדיין משתהה עם המסקנה הסופית, וכנראה אמשיך להשתהות גם אחרי שהיא כבר תבין.
גם הפעם אני רואה את העולם המתואר בספר, מודעת לשוני ולדמיון בינו לבין העולם האמיתי, המומה לראות כמה מעט השתנה מאז רעיונות הספר הוצגו לעולם, כמה מהרוע נשאר, כמה מעט מהטוב נשאר. כמה מעט התחדש.
בהתחלה עוד עצרתי לשאול את עצמי אם אפשר ליישם את הדברים על העולם כיום, עכשיו אני כבר כמעט לא חושבת על זה. לוקחת מהספר רק את הדברים שאני יכולה לזהות כבעלי ערך לעולם הפנימי שלי, מתייחסת אליו כאל ספר המתאר אוטופיה פנימית. ובתור שכזה, אני נעזרת בו.
זו קריאה מהנה, הוא כתוב נפלא, ומתורגם נהדר, כמו שפעם תרגמו, בתשומת לב ומעוף, ומאמץ עקשני ומוצלח למצוא את המילים המדוייקות. אין בו את השעטנז אנגליתעיברית שמאפיין את התרגומים התפלים החדשים.
בנוסף, יש בו טעויות דפוס מרעננות כמו בילבול סדר שורות שדורש קריאה גמישה ובודק את העירנות שלי כל כמה עשרות עמודים כשאני מגלה שההמשך של השורה נמצא מעליה וסדר הקריאה לא קשור לסדר השורות פתאום.
ויש מעט מעט שגיאות כתיב. אני לא מסמנת, אבל רואה כמעט הכל.
כשאני קוראת, אני נהנית מחופש מתחושת אשמה על חוסר פעילות, כי למדתי כבר בילדות, שאין פעולה יותר חשובה מלקרוא ספר, שקריאה דוחה הכל. כשאני קוראת במקום לישון או דוחה את העבודה לעוד שעה כדי לקרוא עוד קצת, אני מרגישה מצויין. זו כמעט הפעולה היחידה שאני עושה שהיא לא עבודה או לימודים, שאני יכולה לעשות בלי להרגיש שאני אמורה לעשות משהו אחר.
כששואלים אותי מה אני עושה, אני אומרת :קוראת ספר.
ועכשיו תנחשו איזה ספר אני קוראת:)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
