| |
תיאטרון חדרי ההלבשה"החיים הם רשימת נוכחות, אתה חייב להתייצב כשקוראים לך, זה החוק היחיד" (ג'ון אירווינג) |
| 5/2007
ליבי מתהפך ובדיחה בסוף
התרגשויות לא ברורות, דברים שאני עושה ומנסה לעשות, עצבים גם, קצת, ובלי פירוט יתר בבקשה בלי פירוט יתר בבקשה אני אומרת לעצמי,
אין לי כל כך הרבה מה להגיד. רק שדברים אולי קורים ונעשים ואולי המצב ישתפר.
ואולי לא.
אבל אולי כן.
אי לא רגועה.
לאחרונה התחלתי פרוייקט שאין לי דרך להגדיר חוץ מניסיון פרינג'י לחלוטין בקולנוע.
בשבילי זה כיף אמיתי, קשה נורא ומתגמל באופן בסיסי ביותר אבל מרגש.
חוץ מזה אני חפשנית עבודה כרגע, מנסה להתאפס על עצמי, ולהחליט החלטה בעניין הלימודים, אם יוחזר הנושא לחיי ותיגמר השביתה.
אני סטודנטית אבל קודם כל עובדת. הזמן שלי דרוש לי לדברים אחרים. אני רוצה ללמוד אבל לא יכולה להרשות לעצמי לוותר
על פרנסה ועבודה.
אז אני פועלת בכיוון של למצוא עוד ועוד דברים לעשות, ולא אומרת לעצמי יותר, שהלימודים במקום הראשון.
כי הם לא.
החיים סטו מהמסלול הלא ריאלי שקבעתי לי, והמציאות היא שגם אם אצליח לגמור את התואר איכשהו, זה לא יכול להיות על חשבון עבודה.
בקיצור, חוזרים לקרקע.
ובדיחה שקראתי במקומון גבעתיים, פעם ראשונה שאני קוראת שם משהו ששווה לצטט:
משה שומע יום אחד דפיקה בדלת. הוא פותח אותה, מסתכל לצדדים ולא רואה אף אחד, ואז הוא מסתכל למטה ורואה חילזון על הרצפה. הוא לוקח אותו ומניח אותו לצד שביל הגישה לבניין, וחוזר הבייתה.
עשר שנים אחר כך משה שוב לבדו בבית, שומע דפיקה בדלת.
כשהוא פותח הוא רואה את אותו חילזון עומד שם וצורח עליו "תגיד לי מה זה היה אמור להביע, אה???"
זה פורסם במדור לילדים של איזה ליצן. אבל שווה, לא?
זה הכל בינתיים
מהלחשנית
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
