| 5/2007
"לפני כמה ימים"
רק אחרי שראתה בערוץ הקניות את המגנט הקטן שאפשר להצמיד לכל דבר (כל דבר) ולדעת "לפני כמה ימים" הוא קרה, הבינה כמה היא צריכה דבר כזה, אבל לא כדי לדעת מתי פתחה את החלב או הפשירה את הבשר אלא בשביל דברים מהותיים יותר, וחשבה לעצמה תוך שהיא מחייגת, כמה זה יכול לעזור לבילבול שלה, הבילבול הנוראי של הזמנים.
הגיעו בקופסא עשרה מגנטים כאלה ועוד כמה מגנטים אחרים עם מקום לתמונות של הילדים וכדומה והיא חשבה מיד על תמונות שהיא יכולה לשים, ישבה בסלון מול קופסת הקרטון הפתוחה ודבר ראשון הצמידה מגנט קטן לקופסא עצמה, כדי לדעת, כמה זמן היא כבר יושבת שם.
אולי עברו יומיים כשהציצה שוב במגנט, עברו יומיים ושעתיים בדיוק אבל בסופם היא ידעה בדיוק מה היא תעשה במגנטים, בכולם, ולכן הזמן שזה לקח נחשב לאנקדוטה לספר לנכדים, במקרה הטוב. היא הצמידה אחד לנכדים.
היא הצמידה אחד לחתול.
היא הצמידה אחד ללחם.
היא הצמידה אחד לחולצה שהיא אוהבת. מה רצתה לשאול? היא לא לבשה אותה אפילו פעם אחת, אבל רצתה לדעת ממתי. וזה היה אפשרי פתאום, כי המגנט הקטן ספר את השניות והדקות והשעות והימים מרגע שנגע בחפץ אליו הוצמד.
היא הצמידה אחד לחיי האהבה שלה.
היא הצמידה אחד לשקר לבן קטן שהיא סיפרה, כדי לדעת כמה זמן יקח לה לספר את האמת, או כמה זמן עד שיהפוך למציאות.
היא רצתה לחזור אחורה בזמן כדי להצמיד אחד לילדות שלה, אם לא שניים, אבל לא ידעה איך.
פתאום חשבה: "האלבום"! פתחה אותו, הסתכלה בתמונות. הצמידה אחד לעצמה כתינוקת, לתמונה של עצמה כתינוקת. המגנט החמוד התחיל לספור קדימה, כל מה שיכול לספר לה היה לפני כמה זמן הצמידה אותו לתמונה. הרעיון - היא הצמידה מגנט לרעיון עצמו, לבדוק כמה זמן יקח לה להבין כמה הוא טפשי.
אי אפשר לעצור את הזמן.
היא הצמידה מגנט למחשבה הזו, והוא מיד התחיל לבדוק בשבילה כמה זמן היא יודעת את זה.
נשים אחרות ידעו מה לעשות אם המגנט. להצמיד אותו לדברים הפרקטיים, לחלב במקרר, לתנור, ללחם בארון הלחם.
כדי לא להזדקק לזיכרון שלהם בשביל לדעת אם דברים טריים או מקולקלים.
הן אפילו לא היו צריכות לחשב, רק להשוות בין התאריך האחרון לשימוש כשזה פתוח לבין מה שכתוב על המגנט כשהן רוצות להשתמש בזה.
אבל חיי האהבה שלה, מול המגנט, זה כבר יותר מסובך.
מה תאריך התפוגה לחיי אהבה? לא כתוב.
היא הצמידה מגנט לחיי האהבה שלה. היא הצמידה מגנט למגנט שהוצמד לחיי האהבה שלה. היא הצמידה מגנט לבחור אקראי שעבר לגור אצלה כדי לדעת כמה זמן הוא שם. כשעזב, הצמידה מגנט לדיכאון שלה, לראות כמה זמן היא שקועה במרה שחורה.
כשהבריאה, חזר המגנט לחיי האהבה שלה.
וחוזר חלילה.
עברה שנה.
שנה שבה היא ידעה כמה זמן לוקח לדברים להתחיל, וכמה להגמר, כמה זמן לוקח לה לצאת מדיכאון, כמה זמן לוקח לה להכנס שוב למעגל, כמה זמן לוקח לה להחליף סדינים, כמה זמן לוקח לה להתאהב, כמה זמן לוקח לה להודות בטעות, להיות מובסת, לוותר, לשנות כיוון. כמה זמן לוקח לכיוון החדש להרגיש נכון כמו הקודם.
אבל מה יכלה לעשות עם כל זה?
מה יכלה לעשות עם הסטטיסטיקה הפנימית הזו?
ניסתה לקצר את זמן הדיכאון, ניסתה לקצר את זמן ההתאהבות, ניסתה להאריך את זמן המאבק ואת זמני הקשר, ניסתה להאריך את הזמן בו נלחמה על הדברים שבידה לשנות, ניסתה לקצר את זמן הלחימה בדברים שאין ביכלתה לשנות, ניסתה לקצר את הזמן שלקח לה להבדיל בין אלה לאלה.
גילתה שלהבדיל ביניהם זה הדבר שלוקח הכי הרבה זמן, וכל אותו זמן היא נלחמת, וכשמבדילה, קשה לה להפסיק.
ניסתה לא להתחיל להלחם עד שלא מבינה.
גילתה שאם לא התחילה להלחם והבינה שחשוב להלחם כבר לא יכלה להתחיל להלחם כשהבינה.
משיעמום שנבע מחוסר לחימה הסתכלה על החתול. הוא ישן.
היא חיברה מגנט חדש אליו, בנוסף לישן. מגנט אחד ספר את הזמן בו ישן, והשני את הזמן בו היה ער.
גילתה, שהוא ישן המון.
ושהוא נהנה לישון. השינה היא הפעולה המועדפת עליו, ככה נראה מהמגנטים, אחרי שעשתה חישוב קטן סטטיסטי לגבי הזמן שנמדד בלי בידוד רעיון השינה.
יכלה להניח בשקט שהוא לא שינה את החיבה שלו לשינה באותה שנה. היא ראתה אותו מתמתח בהנאה ומזיז את גופו להתאים לכתם שמש.
פתאום נתקפה עייפות. היא נשכבה לידו
הצמידה לעצמה מגנט ועצמה את עיניה.
היא וחתול ישנים על הרצפה המחוממת.
צמודים זה לזו, נוגעים מחממים זה את זו. כתם השמש נעלם מזמן, היא לא חשבה להצמיד לו מגנט, ולא תדע כשתתעורר, לפני כמה ימים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
