| |
תיאטרון חדרי ההלבשה"החיים הם רשימת נוכחות, אתה חייב להתייצב כשקוראים לך, זה החוק היחיד" (ג'ון אירווינג) |
| 6/2007
יומיים בלי מחשב, אנשים נחמדים וחידה ספרותית.
אז יומיים לא היה איתי מחשב. לקחו לי אותו לעבוד על משהו. לומשנה.
קלטתם את המשחק אחד נגד מאה? תחשבו איזה מצחיק יהיה אם זה יהיה סדרת ריאליטי על מכות? אחד נגד מאה, מה יהיה? האם הוא יצליח לנצח אותם???
(ברור שלא, אבל יהיו קטעים)
קיצור, יומיים לא היה מחשב והדבר הכי טוב שיצא מזה, חוץ מהסרט הראשון שלי שאספר עליו בקרוב, היה שניקיתי את הבית.
היום הייתי חייבת לנסוע לדיזנגוף סנטר, אחרי שהייתי באוניברסיטה אחרי שעבדתי בעריכה מאתמול בעשר בערב ולא שישנתי הרבה בשבת. אבל נשים בצד את העובדה שאני ערה כבר עשרים שעות בערך. רציתי לספר לכם איך הגעתי לקומה ה-19, שם הייתה לי פגישה חשובה.
עליתי לקומה עשר ושם החלפתי מעלית ועליתי עוד תשע קומות, אבל לא זו הפואנטה: הפואנטה, ששמתי לב אליה רק כשירדתי, היא שבמעליות לקומה ה-19 יש שתי מראות אחת מול השניה.
אני עומדת במעלית, חושבת על כמה פחדתי לנסוע לבד על היצורים המעופפים האלה פעם, כשפתאום אני רואה שאני לא לבד! אני משתקפת בין שתי מראות, אינסופית וחיננית.
לא עבר זמן רב והתחלתי לבצע תנועות ריקוד מלאות הוד וקלילות של פרה בחצאית פליסֵה, מניפה יד בתנועה מלכותית אל על ולמטה וסיבוב, ומעל לראש והטיית ראש מחוייכת, מבט מחפש מצלמה, ושוב -רגל ויד וראש אלף פעם ואני להקת רקדיות מים כי אני בתוך ספר מראות; ונזכרת בספר אהוב מאוד מאוד - באיזה ספר נזכרתי?
כשהגענו לקומת הכניסה עזבתי אלפי כפילות ויצאתי לבד מהמעלית. החלפתי אותה באחת שמגיעה לסנטר עצמו, והינה נכנסה איתי נערונת בלונדינית שנראתה בת חמש עשרה אבל כנראה הייתה בערך בת עשרים, וכולי עדיין נרגשת מן הגילוי, חככתי בדעתי אם לגלות לה.
מה שתרם להחלטה שלי לחלוק איתה את הסוד הייתה פקידה חמודה שפגשתי בדרך למעלה. שאלתי אותה איזו מעלית עולה לקומה עשר, והיא אמרה, בואי איתי. כשהגענו לקומה עשר שאלתי אותה איך מגיעים לקומה תשע עשרה והיא אמרה פשוט -בואי. הצטרפתי אליה לנסיקה האחרונה ונפרדנו כשהיא מראה לי את הדלת למשרד שחיפשתי. טובת לב כזאת, לא היססה לחלוק איתי מידע.
סליחה, פניתי לבלונדינית חמודה המבט שעמדה איתי במעלית. את עובדת כאן?
כן, ענתה, ולאחר רגע, למה את שואלת?
כי...עניתי לה כממתיקת סוד, במעלית שעולה לקומות הגבוהות יש שתי מראות אחת מול השניה, ואם את מזיזה יד או רגל את רואה את עצמך אינסוף פעמים, כאילו היית אלף רקדניות שעושות בדיוק את אותה תנועה. היא צחקה, ואלה?
כן, אמרתי, את חייבת לנסות את זה פעם. לרקוד במעלית. תבטיחי לי שתנסי?
היא הבטיחה כשהיא צוחקת ונעלמה מחיי, ואני נעלמתי מהמעלית והבניין והסנטר הישן שכולו מלא חנויות זקנות עם עובדים צעירים שלא מצליחים להסתיר את הגיל האמיתי של המקום, שבו ביליתי בו חלק לא קטן מהילדות שלי.
ועל הסרט הראשון שלי אני אספר כבר בפעם הבאה.
שלכם, הלחשנית.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
