| |
תיאטרון חדרי ההלבשה"החיים הם רשימת נוכחות, אתה חייב להתייצב כשקוראים לך, זה החוק היחיד" (ג'ון אירווינג) |
| 6/2007
זכיתי באור מן ההפקר אז מה אכפת לי לתת אותו לאורנג'?
מכירים את הפרסומת הזו, שבה מעבירים אור ממראה למראה ובסוף הוא מגיע לחמנית בעציץ באיזה חלון והחמנית מרימה ראש ונפתחת?
ראיתי אותה אתמול בלילה, ויחד עם המאמר המעולה של מיז קיי היום, זה גרם לי לחשוב על ההבדל בין פעם להיום.
פעם רגע כזה היה יכול לרגש ולצמרר ולהעלות דמעות אמיתיות, כי האור הקטן שעובר ממראה למראה, בהתרגשות כזו שקטה של ניצחון, הושג במאבק קשה ומסובך, שהחל כחידה והמשיך כמבחן התבגרות ועבר סכנות והבין תובנות וסיכן את חייו ואיבד חברים עד שהגיע, בזחילה, עייף ורועד עם האור הקטן למקום בו הוא כל כך נדרש, כדי להציל את הפרח שבקיומו עיר שלמה תלויה. או אהבה. ואז, הרגע הזה היה מתנה, הפרס על ההמתנה והמאבק. הקתרזיס. הרגע שבזכותו כשסוגרים את הספר עם חיוך דומע, מחבקים אותו לרגע לפני שמחזירים למדף, או מלטפים בכל פעם שעוברים לידו, ניצב שם בין הספרים, או מחייכים מבפנים כשעוברים ליד הקולנוע ואומרים, זוכרת את הסרט ההוא שראינו אז?
זוכרים את "המלחמה לאש"?
היום כבר לא עושים סרטים כאלה, כבר לא כותבים ספרים כאלה, כמעט. וזה הכי קשה למצוא את הרגעים האלה, כי הם כולם עברו לפרסומות.
היום רגע כזה הוא פרסומת לאורנג'.
הם גונבים את הסופים. את הסופים המרגשים והמצמררים של הסרטים והספרים של פעם, גונבים אותם באישון לילה וכובלים אותם בשלשלות ומכריחים אותם לעבוד בשביל איזה מוצרמותגשמותג. הם גונבים את הסופים אני אומרת לכם. ומבזבזים אותם.
כשביאליק כתב "לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא התכוון שהוא עבד בחושך הרבה זמן עד שראה אותו. הוא לא לקח את האור ובזבז אותו על פרסומת.
אם נראה את האור העובר במראות, בלי שראינו את המאבק להשיג אותו, הרי לא נרגיש את ההתעלות הזו. לא קתרזיס, לא צמרמורת, לא דמעות, לא חיוכים ולא זכרונות.
אני בספק אם זה ישפיע על ההחלטה שלנו לגבי איזה סלולרי לקנות.
יש בעולם כיום חבורת אנשים שחיים בסרט, סרט ארוך שעשוי מסופים שנגנבו מהסרטים, וכסף.
אין להם השפעה אלא אחד על השני. הם מטפחים דת של סופים, הם משקיעים המון זמן ומחשבה בפואנטות שלא מציינות שום דבר.
וכשאני רואה סרט בערוץ שהם מממנים, אני חייבת, כל כמה דקות, לעצור את העלילה ולראות קצת מהסופים שלהם, מודבקים לפרסומות ומוכנסים לקונטקסטים מעוותים, ולחכות בסבלנות שהם יגמרו להתפלל כדי שאני אוכל להמשיך לראות את הסרט.
התשובה לחידה מהפוסט הקודם היא "מר אל כאן אנה".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
