| 7/2007
פוסט בשני חלקים
הערה: הפוסט הה מחולק לשני חלקים. החלק הראשון נובע מהיום ומספר על משהו שקרה לפי חודשיים,
והחלק השני - מספר על אתמול.
מצבי הרוח מופיעים בו ביחס הפוך לכרונולוגיה, הם לינאריים, הסיפור לא. הוא קופץ בזמנים,
אבל הוא מריר בהתחלה ואחר כך כבר לא.
אין לי הסבר לזה, זו רק מפת התמצאות.
חלק א'.
אם משהו יזמין אותי להשתתף בשעשועון "האם אתה חכם יותר מילד בכיתה ו' אני אסרב.
יודעים למה?
כי אני יודעת את התשובה.
התשובה היא לא.
איך אני יודעת?
לפני חודשיים ילד בכיתה ו' הצליח לשכנע אותי לתת לו את המחשב הנייד שלי
בתואנה שהוא ירחיב לו זיכרון ויתקין בו תוכנות מדהימות ולא חוקיות בעליל.
ובגרושים.
וזאת בעודי יושבת לי בבית קפה ועובדת על כתבה שכבר הייתה לקראת סיום ועמדה להכניס לי קצת כסף.
הלכה הכתבה. פושע קטן שכמותו.
וגם אני פושעת. רציתי תוכנות לא חוקיות. במיוחד תוכנת עריכה פיצוצית, אם להשתמש בהגדרות שלו.
והוא היה דברן בלתי נלאה ופגש אותי כבר כמה פעמים לפני כן, וחשבתי שאני מכירה אותו, וסמכתי עליו,
ואישה אחת שם אמרה "אני הייתי הולכת על זה".
אז הלכתי על זה. למרות שכל אותות האזהרה נצצו כמו תמרורים במנחת מטוסים
סביב ראשי כשאמרתי לו "המחשב הזה הוא כל החיים שלי יש שם כל מה שכתבתי אי
פעם. תשמור לי עליו, אתה שומע?" והוא ענה "ברור, אי מכיר את זה, את יכולה
לסמוך עלי אני מאוד אחראי ועשיתי את ההתקנות האלה כבר להמון אנשים". ואז,
הוא הלך עם המחשב שלי. בהתחלה לאט,
ואז בעודי מצלצלת ל144 לבדוק אם שם המשפחה הפיקטיבי שלו מופיע בכתובת הפיקטיבית שנתן לי, ומתבדה, החל לרוץ.
וכשזינקתי לראות לאן רץ, כבר נעלם. מתחבא בודאי, מתנשם באימה באיזו פינת בניין. ומחכה להעלם אחרי שאתייאש ואלך.
והלך עלי.
הוא לקח את המחשב ולא החזיר אותו.
לא כל כך רצה להתקין לי כלום יותר רצה ת'מחשב שלי לעצמו.
אהההמ.
לומשנה. באחת הפעמים שראיתי אותו הוא פגש ילדים מהכיתה שלו ברחוב, ליד הקפה בו היה נתקל בי במקרה כל כמה זמן,
וזכרתי מה היה כתוב להם על החולצות.
וככה, מצאתי אותו, למחרת, בבית הספר שלו, מין מקום כזה שהילדים נפגשים בו כל בוקר,
בין אם גנבו אתמול מחשב לאיזה טמבלית או לא, ושם הוא היה, והביאו לי את
המחשב שלי, ואחרי שתיקנו לי אותו וההורים שלו שילמו, יש לי מחשב. עם
זיכרון נקי, בלי כל מה שכתבתי מאז קניתי אותו ובלי הכתבה, כי הוא הצליח
להפיל אותו בדרך. בכל זאת, כיתה ו'. הם לא מלצרים כל כך טובים בגיל הזה.
לא נורא, התגברתי.
אבל ברור לגמרי שאני מיוזמתי לא אשאל יותר את השאלה:
"האם את חכמה יותר מילד בכיתה ו'".
ונעבור לציטוטים.
"לפעמים בשעות הקטנות של הלילה אני יושב ומנמנם"
וגם:
"אז מה אם בנאדם הוא קצת שמן"
(הועדה להנמכת ציפיות מן השירה העברית)
סטיקר על גדר בית הקברות הקטן של עירי:
"כהנא צדק. מין אנאלי שולט!"
(נשבעת).
חלק ב'.
אתמול דווקא היה יום כיף:
נסעתי ליומולדת ארבעים של חברה טובה. בירושליים. רק בנות.
כולנו תל אביביות גמורות, אפיקורסיות בכל הנוגע לעיר. התלבטתי אם ללכת
ובסוף החלטתי שזה משהו שבודאי אתחרט יותר אם לא אצטרף. אזרתי אומץ,
והצטרפתי לחבורה, ואפילו הפעלתי כרטיס מחלה וישבתי מלפנים. מלאת פחדים
בהתחלה, ואז חושבת, טוב, יש הדסה עין כרם, זה מאוד קרוב, מה, זה בעין כרם,
לשם אנחנו נוסעות לא? מקסימום...אם צריך...
לא היה צריך:)
זו הייתה מסיבת הפתעה, אימא שלה אירגנה אותה, והיא הייתה מיוחדת ומושקעת מאוד:
סיור בירושליים, במנזרי עין כרם, עם נוף מדהים ואוויר טוב.
מדריכת טיולים מקסימה חברת המשפחה, סיפרה סיפורים יפים ומוזרים, ואנחנו הקשבנו.
שניים מהסיפורים נחקקו בראשי:
1. נזירות נוצריות שרואות עצמן כיהודיות. הייתה אחת שהגיעה לישראל לחצי
שנה ונשארה כל החיים. באחד הימים, התחלפה אם המנזר שלה והחדשה החליטה
להחליף את כל הצוות. וכך בגיל 82 היא מצאה עצמה בחוץ, מלקטת מיטה ושולחן
וארון קטן, ומתחילה את חייה מחדש בדירה פיצפונת ליד השוק. התחלות חדשות. סיפור מטריד.
2. משהו על איך גורמים למשאלות להתגשם: יהודי רעב עם אישה רעבה והורים
רעבים יצא בחורף לחפש עצים להסקה. הוא מצא עץ יפה וטוב ועמד לכרות אותו
אלא שאז רוחו של רבי עקיבא יצאה ואמרה לו שזה עץ פרי ואת אלה כידוע (אפילו
אני ידעתי את זה) אסור לכרות. אבל, אמר הרבי, אני מודע למצבך ולכן אפרגן
לך משאלה אחת. "רק אחת"? שאל היהודי. הוא ביקש יום לחשוב והרבי הבטיח
שיחכה.
כשהגיע הבייתה סיפר את הסיפור לאביו שאמר, ברור שאתה חייב לבקש הרבה כסף.
אתה צודק אמר לאביו.
אבל אימו אמרה: אני רוצה מאוד עיניים אני רוצה לראות אותך לא ראיתי אותך מיום שנולדת. אני רוצה עיניים. את צודקת, אמר לאימו.
ואשתו אמרה: תגיד לי אתה השתגעת? עשר שנים אנחנו מחכים לתינוק ואתה מבקש כסף ועיניים? אני רוצה ילד!
את צודקת, אמר היהודי והלך לישון וראשו סחרחר עליו מרעב ומחשבות. כל הלילה לא ישן, ובבוקר קם ועיניו נוצצות.
כשהגיע לקרחת היער ראה את רוחו של רבי עקיבא מחכה לו בסבלנות שיש רק למתים.
"נו?" שאל הרב.
"אני רוצה" אמר היהודי, "שאימי תזכה לראות את הנכד שלה בעריסה עשוייה מזהב".
ובפרפרזה על פרסומת לאבקת כביסה:
"הסוד הוא בניסוח."
היו עוד סיפורים. אבל את אלה אני זוכרת. כמו שהיו עוד קבצים בזכרון המחשב שהילד גנב, אבל רק אלה שהודפסו או העתקו קיימים באמת.
וקרה עוד משהו נורא נחמד. נורא נורא נחמד.
וכך היה הדבר:
בתוך חצר המנזר יש חלל מאבן עם אקוסטיקה וכולנו התישבנו סביבו. המדריכה שלנו דיברה על החלל הקטן הזה שמכיל פסל של המדונה, ופתאום אמרה:
"אני והלחשנית הכנו לכם משהו קטן. וקמתי איתה בלי להבין. היא לקחה אותי
לתוך החלל ולחשה לי "עכשיו תני איזו שורה. מ'אלי אלי'". אז נתתי שורה,
ועוד שורה.
שרתי את כל השיר הקצר, באקוסטיקה מופלאה, והמילים והצלילים עטפו אותי כמו מים.
ירדו וזרמו ועלו סביבי ועצרתי בשיר, והמשכתי, ושרתי. ועצרתי והמשכתי ושרתי.
ואחר כך הזכירו לי שפעם, בגילגול אחר, בצבא, שרתי לגרעין החברות הראשוני
שהחל את שרשרת החלבונים החמודה והנשית הזו שהיא אנחנו, על תוספי
האוניברסיטה ומקומות העבודה,, בטכס קבלת סיכה על המצדה, באקפלה אחרת, את
"עוד יום" של גלי עטרי. ואני זכרתי את עצמי מחזיקה את הדף הכתוב בכתב יד,
קוראת בעיניים, שרה צלילים צלולים באוויר הצלול של שחר מצדה, ורועדת.
רועדת.
גם כאן רעדתי.
הקול רעד במעברים, ההתרגשות הייתה בבטן והקול הרי בא משם. והשפתיים רעדו
לי כשסגרתי תנועות, אבל היופי חיזק אותי והקול היה מר מתוק, בתוכי.
וכשתנועה נפתחה, הקול נפתח איתה, והתחבר לאקוסטיקה המופלאה של החדר העגול.
שרתי:
"אלי...
אלי...
...שלא יגמר
לעולם....
...
החול...
והים... רשרוש של המיים.
ברק....ה...
ש...
מים...
תפילת... ה...
א...דם....
החול, והים... רשרוש... (פתאום לא הייתי בטוחה שזה רשרוש:) של
המיים...
ברק...ה...ש...מ..יים.
...
תפילת...
הא...
דם.. (רציתי תנועה פתוחה לפני הסיום ולא יכולתי. לא יכולתי כי הפה רעד קצת וסגרתי. ונגמר)
וזהו, אוסמוזה הפוכה ואני בחוץ, ניגשו אלי וחיזקו והזכירו ודמעו טיפה,
ואני הזדקקתי והתערבלתי. היה נעים לשיר שם. ורק רציתי לדעת למה קראה דווקא
לי. מסתבר שהיא שאלה אחת מהבנות מי יודעת לשיר, והיא ענתה מיד: הלחשנית.
אחר כך המשכנו והיום התארך, התמלא ברגעים מרגשים ומתנות יומולדת והמון
אהבה שהייתה באוויר וניתנה וגדלה והושבה במעגל הקוסמות שהיינו שם. כוח נשי
וכזה שנעים ואוהב. כי בעלת השמחה היא מישהי אהובה וטובה, והיה כיף לראות
אותה עטופה ונרגשת ומקבלת מתנות מיוחדות עם הסברים ומתנות אחרות עם ברכות
מושקעות שהיא תראה בבית, כשתחזור.
ולקחנו חלק משמחת היומולדת ומן האהבה הזאת איתנו הבייתה לתל אביב, גולשת
איתנו במורד הסיבובים ליד החלון וממנו ובתוכו. ושוב הפעלתי צו מחלה וישבתי
גם בדרך בחזרה על יד החלון. כל כך לא אפייני לי ודווקא היה בסדר, כי הייתי
עייפה וחלושה קצת פתאום, ונהניתי מקצת יחסמיוחד.
וחזרנו הבייתה בחצות, ואני נחתתי בביתי נטול ההד, והתקלחתי ושרתי לי שוב את השיר. בלילה, בלחש. בריבוע האקוסטי הקטן קיטוני שלי.
ולמחרת בבוקר עשיתי ספירה, והייתי בטוחה שאני כבר שם. כבר שם.
וכשראיתי שהתוצאה הייתה 63000 עצרתי לרגע, ותמהתי.
אבל רק לרגע.
רק לרגע ממש ממש קטן.
שלכם,
(בציפייה לטוב)
הלחשנית
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
