| |
תיאטרון חדרי ההלבשה"החיים הם רשימת נוכחות, אתה חייב להתייצב כשקוראים לך, זה החוק היחיד" (ג'ון אירווינג) |
| 7/2007
ספר
אני יושבת לי כאן ועיני מביעות פליאה.
אין כאן ראי אבל אני יודעת.
גמרתי עכשיו לקרוא ספר שאני קוראת כבר שלושה ימים.
בערך חמש מאוד עמודים. אתמול הציפרים צייצו לפני שהנחתי אותו והלכתי לישון, וגם זה, כי כבר ישנתי ולא ידעתי.
היה אושר גדול לקרוא אותו, הייתה צלילה עמוקה. לתוך עולם אחר, קשה ועצוב ונוגע ללב,
את הסיפור מספר המוות. והוא טוב.
המוות הוא טוב?
בסיפור הזה.
לספר קוראים "גנבת הספרים". וכבר הרבה הרבה זמן לא קראתי משהו כל כך מיוחד.
זה על ילדה, בזמן מלחמת העולם השניה.
היא נוצריה, היא פליטה יתומה, מאומצת על ידי זוג קשה יום, היא חברה בנוער היטלר. הם חיים את החיים האלה, של הצד השני של המראה,
בפלנטה האחרת של תקופת היטלר.
יש לה חבר טוב אחד ואחר כך עוד אחד.
והיא גנבת ספרים.
כשהיא גונבת את הספר הראשון של היא עדיין לא יודעת לקרוא.
זה ספר "המדריך השלם לחופר הקברים" והוא נופל לאחד הקברנים מהכיס, בזמן שם קוברים את אחיה הקטן. בתחילת הסיפור.
אחר כך היא לומדת לקרוא בו, וממשיכה לגנוב ספרים.
הוא כתוב בשפה של המוות, המספר העייף הנחוש, הסקרן.
אני אתן כאן קטע מהספר. שתבינו קצת יותר.
"אומרים שהמלחמה היא חברתו הטובה ביותר של המוות. אבל אני חייב להציע לכם נקודת השקפה שונה בעניין זה. מבחינתי, המלחמה היא כמו הבוס החדש שמצפה לבלתי אפשרי. הוא ניצב מעל כתפכם וחוזר שוב ושוב על אותו הדבר: "תעשה את העבודה. תעשה את העבודה". אז אתם עובדים קשה יותר, אתם עושים את העבודה. אבל הבוס לא מודה לכם. הוא מבקש עוד."
ועוד:
"כן, זה היה לבן.
התחושה הייתה כאילו כל כדור הארץ עטה שלג. כאילו הוא התעטף בו, כפי שלובשים טריינינג.
לצד פסי הרכבת נראו טביעת רגליים שקועות עד השוקיים. עצים כוסו בשמיכות של קרח.
כפי שניתן לצפות, מישהו מת."
ועוד:
"הצמד חמד של השומרים עשה את דרכו בחזרה אל האם, הילדה וגופת הילד הקטנה. אני זוכר בבירור שנשימתי הייתה רמה באותו יום. אני מופתע שהשומרים לא הבחינו בי כאשר חלפו על פניי. העולם הלך והתכופף כעת תחת משקלו של כל השלג הזה.
אולי עשרה מטרים לימיני ניצבה הילדה החיוורת בעלת הבטן הריקה, מוכת כפור.
פיה רטט,
זרועותיה הקרות היו שלובות.
דמעות קפאו על פניה של גנבת הספרים."
ועוד משפט שנחקק לי בראש. הוא קצר ומחוץ להקשר, וגם הוא עוסק בשלג. אבל חשוב. אולי חשוב.
"...כשאני מדמיין את התמונה הזאת של האישה האומללה והגבר הגבוה וכסוף העיניים, עדיין יורד שלג במטבח של רחוב הימל 31".
ואחרון:
"במוחה של ליזל היה הירח תפור לשמיים באותו לילה. העננים הוטלאו סביבו".
ליזל הוא שמה של גנבת הספרים.
הכל נראה חשוב, אבל אי אפשר להביא את הכל. הכתיבה זורמת, פורצת. יפה ומוזרה. הסיפור מרתק, מטלטל. לא יכולתי ולא רציתי להפסיק לקרוא.
דרך העיניים של המוות, מתוארת המלחמה ואי אפשר להבדיל. המתים, בערימות של מתים, נשמות שצריך לקחת, וילדה קטנה אחת שסיקרנה אותו.
והוא עוקב אחריה ומספר את סיפורה.
הספר נכתב על ידי אחד מרקוס זוסאק. יליד 75. צעיר מאוד.
המעבר לעברית היה חלק רגיש ומדוייק ביופי של תרגום, שיצרה ורד טוכטרמן.
ולא שמעתי עליו מילה לפני שהוא קפץ לי מול העיניים בחנות הספרים, בביקורי בקניון לכבוד הספירה של יום ראשון.
הוא לא מופיע בהמלצות של תוכניות הבוקר. לא מפרסמים אותו ברדיו.
הסתכלתי בו, קראתי כמה מילים מן הכריכה וכמה מילים מהעמוד הראשון ולא הייתה שאלה בכלל. הוא חייב להיקנות. אהבה ממבט ראשון.
התחלתי לקרוא וזה מה שעשיתי בין לבין ובעיקר וכל הזמן.
הכתיבה מזכירה את הכתיבה של היינריך בל, לא יודעת איך ולמה, הזכיר לי, אותת לי כל הזמן בשפה של אחד הסופרים האהובים עלי.
ולכן ישבתי לי בעיניים מלאות פליאה שקטה, וזה היה עוד לפני שישבתי לכתוב עליו, על הספר.
"גנבת הספרים". מאת מרקוס זוסאק. בהוצאת אופוס.
ספר בצבע חום.
רשמתם?
הלחשנית .
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
