| 8/2007
להפוך את הפירמידה - מצעד החיים. היום ב-16:30
זה קורה היום, ב-16:30 "מצעד החיים" בירושליים. אני נמצאת בבית החולים משתיים בצהריים ואחר כך לנסוע לשם. מקווה שאספיק. חשוב להיות שם. חשוב להיות שם. חשוב להיות שם.
אני לא יודעת כמה מכם מודעים למאבק של ניצולי השואה להזדקן בכבוד במדינה שלנו.
לאחרונה התפרסמה תוכנית עזרה ממשלתית ובה חלוקה של כספים עבורם, כקצבה חודשית, שעומדת על כמאתיים ש"ח לחודש שיחולקו במשך ארבע שנים או משהו.
זוכרת שעצבנה אותי החלוקה הקמצנית הזו, שאין בה שום עזרה, ולא עוזבים אותי פניה וקולה של ניצולה שאומרת "אבל אין זמן! אין זמן!!"
היום עוד יותר, אין זמן.
הבוקר גיא מרוז, האיש שיחד עם אורלי וילנאי פדרבוש עובד לשנות את זה ועוד הרבה דברים, והערכתי אליו נולדה רק לאחרונה וגוברת בכל פעם שאני שומעת אותו מדבר, אמר בתוכנית של סיוון רהב שבעצם בנו מין פירמידה הפוכה כזו, ובה "הכסף הגדול", יתחיל להיות מחולק ב2011.
הוא ציין, מה שכולנו שוכחים, שב2015 כבר לא יהיה בארץ ניצול אחד חי.
דבריו היו בהירים כמו מחשבה אנושית פשוטה, כזו שלא מסובבת על ידי הטיות פרסומיות או פליטיקאיות, ובזה, אולי היה השינוי מרענן מצד אחד ומצד שני, אנשים שמדברים פירסומית או פוליטיקאית שומעים פרסומית ופוליטיקאית, וחרשים לכל סוג של היגיון.
הוא אמר, לא בדיוק במילים האלה אבל דומה, "אני לא רוצה לחשוב שהפירמידה נבנתה הפוך כדי לתת לזמן לסנן את כמות האנשים הזקוקים לעזרה. כדי להרוויח כסף".
מילים עדינות.
נראה היה שהוא חושש להרגיז יותר מדי, כדי לא לאבד גם את ההישג הזה, שבעצם נבע ממאבקם הצודק, של גיא ושל אורלי שעשו בלאגן.
סיפר על ישיבה בכנסת בה לא העלו לדיון הצעת חוק טובה של קולט אביטל, בנושא עזרה ושמירת זכויות הניצולים, אלא בחרו לדחות אותה למושב החורף.
הימים האלה היום, היו אז שילהי מלחמה.
היום הראשון לאוגוסט, ב-1942 היה היום האחרון בו כתבה אנה פרנק ביומנה. שלושה ימים אחר כך היא ומשפחתה נתפסו על ידי הנאצים.
אנחנו יודעים לעשות לא מעט במדינה שלנו. ובשני דברים אנחנו אלופים:
בלהרים פרוייקטים
ובלדחות פרוייקטים.
מעניין שיש לנו כאן יכולת כמעט שווה בשני המסלולים וזו שאלה לפסיכולוגים ולשנים, אבל כאן, נכנס העניין.
אין זמן, אמרה האישה בטלביזיה. זה לא הזמן לברר למה אנחנו ממשיכים להדחיק/להתכחש לשואה כאן בארץ. אין זמן לבדוק למה פינו וליבנו לכיסנו אינם שווים.
ברור לי לחלוטין, שבשיחת חולין אין אחד במדינה שלא ידגיש את החשיבות העצומה שיש לתמיכה ואיפשור להזדקן בכבוד לאנשים האלה.
לא חבר כנסת אחד או בנקאי אחד שיזלזל.
אז מה יש כאן? הדחקה? יכולת הפרדה מופלאה בין הכיס והפה המדבר? עירפול וטמטום?
לא חשוב. חשובים כרגע שני דברים:
בעוד מספר ימים עומדת להיות צעדה של ניצולים לירושליים, הם מתכוונים לצעוד בבגדי מחנות, הם מתכוונים ללכת ברגל כמו שהלכו אז, בבגדים של אז. ואלה אנשים שעבורם זה לא פורים, ולא תחפושת. זה מה שהם לבשו. זה מה שהם עשו. צעדה כזו היא חזרה למקומות שאין לאיש זכות להחזיר אותם אליהם.
הם יפעלו ככה כי הם נואשים.
כי אנחנו כאומה, אם לא השכלנו לתמוך בהם באופן המושלם, לא נוכל לשנות את פנינו בחזרה כשנאבד את השורדים הללו, וזה יהיה אחד מאותם כתמים ששום אבקת כביסה לא תוכל לטשטש. אנחנו כמדינה לא נתנו מענה, לחיילים שנלחמו על הקמתה. ההפגנה המתוכננת הזו, שאסור שתקרה, היא המלחמה שלהם להשבת כבודה של המדינה.
וחייבים לפתור את העניין לפני שיערך המיצג הזה, שכולו מבוכה בשבילנו.
או להיות שם. כולנו. אבל כולנו.
כי זה מה שהם עשו. חשוב להבין. במאבק שלהם נזרע זרע המדינה הזו, ובשבילם היא הוקמה. בשבילנו.
בשביל שלעולם לא יהיה יותר מקום בו יהודים צריכים להסתתר ולמות ולהחשב פושעים על עצם יהדותם,
הם חיילים במלחמה הראשונה על הקמת המדינה.
וככאלה, הם זוכים כעת ליחס מחפיר. מביך, ואין זמן לתקן מלבד עכשיו.
צריך להפוך את הפירמידה. ועכשיו.
והערה אחרונה: אם גאידמק ישלם להם אני חותכת ורידים.
ואני רוצה לשלוח אתכם לקרוא את הפוסט הקודם שלי, הוא ממליץ על ספר, וזה גם קשור.
הלחשנית.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
