| 8/2007
נתניה
החול התפרש נקי כמו דף ציור, מכל עברי האישה במעיל השחור.
כאילו לא הרגישה את החום צעדה, תוקעת באדמה את המקל ונעזרת בו כדי להתקדם הלאה, הלאה, מציירת עקבות, שלוש בכל פעם, על החול הנקי.
ההליכה הפכה להיות פעולה מכנית, היא לא הרגישה את הצעדים יותר משהרגישה את הנשימה. למען האמת, כשהרימה את ראשה, באמצע המישור האינסופי כמעט, לפני הים, לא הבינה מתי, בעצם, עזבה את הכביש.
לא בכל יום זה קורה, לא כל יום את יוצאת למסע רגלי במקום לא מוכר, מצד שני, כשהבית הופך להיות שטח אוייב, מה נשאר לעשות?
היא לא הייתה רוצחת. היא ידעה כבר כשהניפה את סכין המטבח שהיא לא רוצחת, לא פוגמת, כשהיא ניסתה להנחית את הכלי הכבד והחד לבתק את עורו ושריריו ועצמותיו אבל לא הצליחה אפילו להוציא ממנו טיפה אחת של דם. והסכין כבר היה בחוץ.
מחדל.
לפורץ לא הייתה בעיה מיוחדת עם כלים כאלה, אבל למזלה גם צורך מיוחד לא היה לו. הוא תפס בפרק ידה האוחזת בסכין והיא שמטה אותו בלי להילחם. אח כך הוא היכה אותה בפנים, וגם בעט בה קצת כששכבה על הרצפה, כדי להרגיע את זעמו.
על הרצפה היא שכבה כחיה, מעמידה פני מתה, התרגיל הכי טוב בספר, והכי ישן. הוא לקח מה שלקח והסתלק, או לפחות ככה האמינה, כשהעיזה לקום לבסוף ומצאה אותו מול הטלביזיה, מעשן, אוכל את התבשיל שהכינה למחר, ארוחת פרידה לילדים שיבואו לבקר, כאילו לו נועדו כל שעות ההכנה המפרכות, שגמולן היחיד הוא להסתכל על אהוביך אוכלים ונהנים.
היא ניסתה לחמוק מן הבית אבל הוא ראה את הצללית שלה על מכשיר הטלביזיה, וחייך בפה מלא בשר ורוטב כשאמר, תראו תראו, מי חזר לחיים?
וקם.
לא היה לה סיכוי. קרע את הבגדים שלה, אנס אותה על הרצפה בסלון, קור המרצפות הכאיב וצמרר את פצעיה.
ידיו המשומנות מן התבשיל הדיפו את הריח המוכר היחיד, כל השאר היה זר לה, הבושם, הסיגריות, הבל הפה, העור והשיער. מכלול של ריחות זרים לה, אבל היה זה ריח המין החריף והמבחיל שעירפל את חושיה ועילף אותה לבסוף.
כשהתעוררה הפעם הוא לא נראה בשום מקום, אבל היא כבר לא האמינה שזה אפשרי. יש חרדת חזרה, הפועלת כמו חרדת נטישה, שום דבר לא יכול להרגיע אותה, אף פינה בבית לא הייתה בטוחה. מנעולי הדלתות הבוגדניים והחלונות המסגירים, הקירות החוסמים את שדה הראיה שלה ומשאירים אותה חשופה בצריח. היא לקחה את מעיל הבד הארוך, השחור, שקיבלה לנסיעה המיועדת לאירופה, לבשה אותו על מערומיה ויצאה. בלי לחשוב. העיקר לא להיות שם.
ממרחק, נתניה נראתה כמו כל עיר אחרת, בתים רבי קומות אפורים לבנים התנשאו ויצרו אופק אורבני. היא הייתה עייפה מכדי להמשיך, והתיישבה על תלולית קטנה כדי לראות את האזור. את המקל השאירה עומד, כמו תורן של דגל חדש, השייך לאישה ללא מדינה.
**
השעות חלפו והיא לא העזה לזוז.
צילו של מקל ההליכה אמר מה השעה, בקו מסתלסל על קימורי החול.
היא הייתה צמאה, ורעבה, וחדלת אישים וחסרת אונים.
הייתה בריחה אחרת, לפני שנים. כשהייתה ילדה.
גם אז כל שעשתה היה לשבת במחבוא ולחכות שהיום ייגמר. או שיימצאו אותה. שם יכלה לשמוע את החיפושים. שם מצאו אותה.
הפעם לא היה מי שיחפש.
את עושה ילדים, את מגדלת אותם, אבל לא מאמינה שהם יבואו לעזרה. זה לא כמו הורים. הילדים שלך הם לא פונקציה יעילה עוזרת, הם לא יצאו לחולות לחפש את אימא. כשירימו טלפון ולא תעני יחשבו: בטח הלכה לחברה.
את חייבת לעזור לעצמך.
מחשבות מייאשות על תלונה במשטרה, על אנשים זרים בבית, על בדיקות גניקולוגיות איסוף טביעות אצבעות רישום פרטים מזהים מסדרי זיהוי חוסר אמון בה ובסיפור שלה חקירה צולבת בבית משפט מרשי לא אנס את התובעת כבוד בית המשפט מרשי היה בביקור חולים אצל סבו הגוסס באותו זמן בו לכאורה ביצע את השוד המזויין ואת האונס לכאורה ובו בזמן היא הביעה את הסכמתה המילולית והפיסית לאקט המדובר.
כבוד השופט אני מתנגד הן לא יכול להיות שייטען מרשך כי לא היה במקום כלל בעת ביצוע הפשע ובו בזמן יעיד על הסכמה לכאורה של מרשתי לאירוע שלטענתך לא אירע לכאורה וכן הלאה.
וכן הלאה. מצאה את עצמה אומרת את המילים האלה לרוח : וכן הלאה וכולי וכולי. היא התחילה לנוע באוטיזם קדימה ואחורה ולומר את המילים כמו מנטרה. וכולי וכולי וכולי וכולי...
החושך הפך בין רגע לסמיך ומאיים.
מה באת? רטנה אל הערב.
נהיה לה קר.
ותחתיה נוצרה לה שלולית של דם מכהה את החול ואולי היה זה צל בלבד.
צל היום הקודם שהחשיכה האלימה שלו גרמה ללילה להרגיש כמו צלופן.
***
בבוקר מצא אותה ילד בן עשר שברח מבית הספר.
קפואה כמו סלע, בהתחלה הוא חשב שזה מה שהוא רואה. סלע שחור ומקל תקוע לידו. אבל הכלב שהלך לפניו, לא הכלב שלו, סתם כלב, שהילד עקב אחריו, רץ קדימה וריחרח, ונבח.
הילד נתן עוד מבט.
רוח הבוקר שהחליפה את קור הלילה המקפיא כבר מזמן עזבה את השטח, משאירה את שולי מעילה דוממים סוף סוף. השעה הייתה עשר, והשמש אמרה למקל מה השעה והוא עדכן את הצל שיזיז את הקו שלו, הלאה במעגל מהקו של שעת ההגעה שלה, שנשמר בזכרון החולות, כשם שנמחק מעיני אנוש.
אישה אישה תקומי, צעק הילד.
היא הייתה מסריחה, ועירומה מתחת למעיל. הוא הרים את השוליים רק קצת, בסקרנות, כי ירך לבנה קרה כקרח וישבשושית ביצבצה מבין קפלי המעיל. אחר כך הביט סביב.
על המדרכה, מרחק כמה עשרות מטרים משם, עבר חייל, נושא תיק ענקי. הילד נתן שריקה והכלב פצח בשרשרת נביחות.
החייל הסתכל, הילד נופף בידו.
החייל חייך וכמעט המשיך ללכת, אבל הילד קם, רץ קדימה וצעק משהו. והחייל עזב את מסלולו והתחיל לצעוד בתוך החולות.
גברת, קומי קומי.
החייל הניח את משאו הצידה, כרע לצידה ודיבר אליה, סטר קלות על לחייה, בדק דופק ונשימה, כל מה שזכר מקורס עזרה הראשונה שעבר בטירונות.
שלום שלום אני חובש, אמר, למרות שזה לא היה נכון.
אם הייתה לו מימיה היה נותן לה מים, אבל הוא היה במדי אל"ף, בדרך לבסיס אחרי חופשה.
היא שמעה קולות מדברים, חשבה שזו הבת שלה.
הבת שלה הייתה כל הלילה בתחנת המשטרה, אחרי שהתקשרה לכל החברות ולא מצאה אותה. היא ביקשה את עזרת השוטרים. בהתחלה הם רק שאלו שאלות טפשיות כמו אם יש לה רומן שהילדים לא יודעים עליו, כאלה דברים, אבל אחרי שהיו בדירה דיברו אחרת. כנראה שנחטפה. אמרו. ושאלו אם היה לה קשר עם מישהו מהעולם התחתון, או שאולי הייתה חייבת כסף למישהו.
הבת, שעזבה את העבודה בגלל זה, הייתה בקשר סלולרי עצבני עם אחיה, שהתעכב בענייני עסקים והגיע רק בבוקר.
הדירה הייתה פרוצה, ומבולגנת כמו אחרי פריצה. הסכין היה על הארץ במטבח, ובסלון היה סיר הבשר על הספה, שפוך בחלקו ואכול בחלקו, ועל הרצפה ליד הטלביזיה היו כתמים לא מזוהים.
הכל יכול להיות, ענו השוטרים לשאלתה, האם אימה הותקפה.
עדיף שלא תגעי בשום דבר.
ממש לא מתאים לי כל הסיפור הזה עכשיו, אמרה הבת והתחילה לבכות. כשיצאו מן הדירה שוב, לכיוון התחנה, התחילה לעשות טלפונים לבתי החולים באזור.
החייל שלא הצליח להעיר את האישה, העמיס אותה על כתפיו וביקש מהילד לסחוב לו את הצ'ימידן. הם צעדו לאט, האישה יכלה להרגיש את התנודות כמו גלים. בחילה אחזה בה והיא הקיאה על גבו של החייל, וכמעט נחנקה.
הוא הניח אותה על הארץ.
מי אתה? שאלה בקושי.
אני עברתי פה במקרה, את היית קפואה לגמרי. לא הצלחתי להעיר אותך, אמר.
את זוכרת איפה את גרה? שאל.
אני גרה ממש כאן, ברחוב הזה. אמרה בחוסר סבלנות מסויים. היא עוד לא הייתה במצב של לשכוח איפה היא גרה, והפריע לה שהחייל חשב אותה לכזאת.
והם לקחו אותה הבייתה, החייל מלווה על ידי הילד והכלב, כמו תהלוכה מוזרה, היא החזיקה את שולי מעילה כשפסעה, עקב בצד אגודל לצד הבחור הצעיר התומך בכתפיה.
בדירתה, התחיל הכלב מיד לאכול את מה שנשאר מהתבשיל, הילד הדליק טלביזיה.
החייל ליווה אותה לחדר השינה והיא הצטיידה בלבנים ונכנסה להתקלח.
בינתיים, הוא שם קומקום, לקפה.
בתחנת המשטרה הבת והבן היו אובדי עצות. לא הגיעה מישהי שתואמת את התיאור שלה לשום בית חולים בסביבה, הבן היה חייב לחזור לעבודה, ואחותו קיטרה שהיא הייתה כל הלילה ושייקח אחריות. סמל המשטרה הקשיב לשיחתם וחשב שכבר הרבה זמן לא התקשר להוריו.
הם שתו קפה, בדירה המבולגנת, והאישה שהרגישה קצת יותר טוב התחילה לסדר קצת.
מה שמך, שאלה את החייל.
אבי, ענה.
ולאחיך איך קוראים?
הוא לא אחי, הוא סתם ילד, הוא מצא אותך וקרא לי.
הלו, איך קוראים'ך ילד?
הילד אמר שקוראים לו דויד. הוא ביקש שוקו והיא הכינה לו, שלוש כפיות סוכר וכפית שוקו גדושה, והרבה חלב.
הוא אמר תודה כמו ילד טוב כשהגישה לו את הכוס.
איך קוראים לכלב שלך? שאלה.
היא לא ממש הרגישה בנוח עם הכלב, בחיים לא היה כלב בדירה אבל היא ראתה כמה הוא אהב את התבשיל שלה ואיך הוא ניגש אליה אחר כך וליקק אותה בכף היד לאות תודה
היא רחצה ידיים אבל שמחה בלב.
זה לא הכלב שלי, ענה הילד, הוא סתם בא אחריי.
אף אחד מהם לא קשור לשני, חשבה.
הילד הרים את הספל והתחיל לשתות בלי לעצור. מפסיק רק כי לנשום, בלי להניח את הכוס, מכתים אותה באדי נשימתו וממשיך.
הצליל הזה.
הצליל המתוק בעולם.
כשגמר לשתות הכל, הוריד את הספל מפניו, והושיט לה אותו. על שפתו העליונה היה שפם קטן של שוקו.
היא מחתה אותו במפית.
למה אתה לא בבית הספר? שאלה.
ברחתי, אמר.
והחייל נזכר פתאום, חייב ללכת לבסיס. את תהיי בסדר?
היא אמרה, כן, כן. תודה לכם.
החייל פנה לילד ואמר, ילדים בגיל שלך לא צריכים לברוח מהלימודים, בוא אני אקח אותך, איפה אתה לומד?
בבגין, אמר הילד.
יללא, בוא. החייל הניח יד על עורף הילד, והם פנו לצאת.
האישה הסתכלה בהם הולכים, ועברה לחלון לראות אותם מתרחקים, הכלב אחריהם, אפילו הכלב הלך,
וכך יצא שלא ראתה את הבת שלה נכנסת לבית.
אימא, מה קורה?
אמרה הבת בקול חד. את יודעת שאנחנו חיפשנו אותך כל הלילה? את לא חושבת שזה קצת חוסר אחריות מצידך להעלם ככה?
ומה קרה לבית? מישהו פרץ לפה כשלא היית, את יודעת?
היא לא הסבה את ראשה, המשיכה להסתכל מהחלון על החייל והילד מתרחקים עד שנעלמו מעיניה, עד שהכל נעלם מעיניה כי הוצפו דמעות.
בנה נכנס גם הוא, התיישב על הספה בסלון ושם רגליים על השולחן.
אמרתי לך שהיא בסדר, אמר לאחותו. סתם דאגת.
ולאימו אמר, מה יש לאכול?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
