| 8/2007
הלוחשת לטרומבוציטים*
שישה סיפורים, כולל שלי, נכתבו עד כה לפרוייקט השיאים, ואולי ייכתבו נוספים?
גרמתם לי אושר גדול. המון המון תודה לכל מי שכתב, ולכל מי שקרא.
הסיפורים מפעילים, יפים, לא רגילים. אפילו משונים באורח קסום. כל אחד בכיוון אחר.
היה את סיפור אליפויות הקריירה ושיא השיאים של גינס, של הפספוס, של אור השמש, של הנשים הלא מאושרות עם המשקפיים הכהים, של חגית.
והאגדה שלפני השינה שכתבה שצ"ה, אגדה חכמה, מתוקה ומצחיקה
ושלושה מהם היו סיפורי אהבה, עם סוף טוב:) הסיפור של מנטה, הסיפור של ארגו, והסיפור שלי.
ואחד מהם סיפור אהבה קטן ומרגש עם סוף עצוב, שכתבה לי.
אני הרגשתי שכולם היו סיפורי אהבה.
בטוח שכולם סיפורי - סיכוי. סיפורי - אל תסתכל בקנקן. סיפורי - שום דבר הוא לא מה שהוא נראה.
סיפורים שמחייבים הסתכלות מחודשת.
ואולי מכאן, נעשה מין שיא שיכול לשנות את העולם.
עשיתי קישור קטן בצד שמאל לסיפורים, וככה תמיד יהיה מקום להוסיף עוד סיפורי שיא. וכל אחד יוכל לקרוא אותם.
ועכשיו, אני רוצה לחלוק איתכם משהו, שאולי, באמת, בלי הפרוייקט לא היה לי אומץ לחלוק.
זה הפרוייקט האישי עכשווי שלי. הוא יומרני ומטורף. נראה מה תגידו עליו.
***
אני צוללת. בתוך עולם המים, דרך זרועות וצוארים. הכל שקוף חוץ מצלחות מעופפות שנראות כמו טסיות או להפך. אני יודעת היכן אני נמצאת. צוללת, שוחה. הנשימה אינה שאלה. לא חסר לי חמצן בגוף זה הגוף שלי. אז לא חסר לי חמצן בצלילה.
בחוץ, הנשימה כבדה וחטופה, עמוקה. אני במצב של טרנס מרגע שעצמתי עיניים.
תתקדמי, הוא אומר, לעצמות של האגן, לעצמות הרחבות בהן נוצרים תאי החיסון. הם עדיין לא מובחנים. הם עדיין לא יודעים שיש מלחמה. לכי לשם.
אני שם. בנחיתה רכה. זו מערה. פתח של מערה. אני עוצרת, נחבאת ליד חוליית עמוד שידרה מסתירה, מסתכלת.
תחשבי על שליטה מלאה במערכת החיסון, נשמע הקול, מבחוץ, בל אני לא רוצה שליטה במערכת החיסון. אני לא רוצה חצי שליטה ולא שליטה מלאה. אני רוצה שקט. אני מפסיקה להקשיב, וממשיכה לבד. ואז אני רואה בדיוק איך זה קורה.
תאי חיסון קטנים לא מובחנים צצים אל מחוץ למערת העצם. בפתח המערה עומד חייל. לכל תא שמגיח הוא מראה תמונה. ואז, מבטו של התא מתקדר ושפתיו נמתחות באיבה. חמוש הוא יוצא החוצה. מובחן ומכוון מטרה.
מה יש בתמונה? אני צריכה להתקרב ולראות. אולי טרומבוציט? הגיוני .הוא מקבל תמונה של טרומבוציט ומיד מבין שהוא צריך להלחם בו. יוצא חמוש והורג כל אחד שהוא רואה.אבל לי קשה לראות.
ומה אם זה לא כל כך פשוט? מה אם יש שם משהו אחר?
תחשבי, אומר הקול מבחוץ - צריך להפוך אוייב לחבר. לפני שהם מקבלים את המשימה, להפוך את ההסתכלות. אני חושבת איך הוא יודע? אולי במקרה. אני מנסה.
מתקרבת ולוקחת את התמונה מידו של החייל בכניסה, כתוב עליה אוייב. אני הופכת אותה. עכשיו כתוב עליה חבר.
או קיי, דבר אחד עשינו.
אני מסתכלת שמאלה ורואה, לצד המערה, ילד קטן בונה ארמונות בחול. ליד המים.
תמונה מוזרה. אנחנו לא בים. המים הם של עולם המים.
אני מתקרבת אליו. הוא לא בונה ארמונות, הוא בונה צברים של טרומבוציטים, מחבר אותם יחד לקרישים.על שפת הגבול הפנימי ,ושולח אותם למעלה. להחבט בדפנות, להמשיך עם הזרם, למוח.
ילד קטן, אולי בן שלוש, ערום, אני לוקחת את ידו בידי, ושוחה כלפי מעלה. הוא עוזב את הטרומבוציטים ושוחה איתי, אנחנו מתקדמים,
זה כמו להתקדם לעומק שדה קרב. ככל שאנחנו רחוקים יותר מהמערה החיילים עייפים יותר, זועמים יותר. לוחמים מטורפים יורים בלי הפסקה למטרות. הם לא שמעו שהמלחמה נגמרה?
הם נראים מותשים.
הילד נעלם - עוזב אותי ושוחה לו, ונעלם. אני חוזרת למטה.
אני שוחה, במים שקופים, בין טרומבוציטים עגולים, אדומים, נשוכים. גופות של טרומבוציטים צפות במים. מעכירות אותם לפרקים.
אני מתקרבת לפתח המערה.
שורה של תאים לבנים, לא מובחנים יוצא ממנה, החייל עומד ליד הפתח. מראה לכל אחד תמונה.
הפנים התמימים מתעוותים משנאה. חייל אחרי חייל מובחן וזועם יוצא מהמערה. מרסס דרכו באומץ הלאה במורד.
שורה ארוכה של מובחנים זועמים לבנים.
מה יש בתמונה?
אני מתקרבת. תמונה של טרומבוציט מתחלפת בתמונה שלי מתחלפת במילה אוייב ואני יודעת, אף תשובה איננה נכונה.
אני מסתכלת שמאלה, והילד שם, בונה ארמונות בחול. אני מסתכלת קדימה, משננת את המיקום.
נו, את לא באמת חשבת שזה ייפתר בניסיון אחד. לפחות תדעי לחזור.
מה יש בתמונה? מה הוא מראה להם שם?
דבר אחד ברור לי. התשובה נמצאת שם.
זה הדבר שאני מוכרחה לברר.
אני מתעוררת. ישנתי. בטרנס עמוק. יש לי דמיון מפותח.
הוא שואל מה את לוקחת מכאן ואני אומרת. מפה עמידה למים. עם המיקום המדוייק של מערת האוצר.
בחיקוי של שוורצנגר אני ממלמלת. אני עוד אחזור.
(תם ולא נשלם)
*ותודה לשצ"ה, על כותרת הפוסט:)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
