| 10/2007
סיפור קצר על החיים מפעם. (משהו שחפרתי מאחת התיקיות הישנות)*
פיתחתי צחוק חדש בזמן האחרון, מתגלגל, חזק, אבל הצחוק הזה לא ממש אמיתי. הוא קצת, כן, כי אני מוצאת את עצמי צוחקת אותו כשאני לבד מול הטלביזיה ויש דברים מצחיקים. את מי יש לי להרשים? צוחקת צחוק חזק, שמי, השכנים ישמעו? בשביל מה? למי יש לי איזה מסר להעביר? ובכל זאת. לבד, צחוק מזויף, לא אמיתי, חדש.
בת כמה אני? לא מספיק מבוגרת, יותר מדי צעירה. לילדים יכולה להיות מחווה מזויפת שתכסה כל רגשות, שתטעה, שתגדיל את המניות שלהם בציבור. למבוגרים יכולה להיות מחווה שמקורה בעצלות. אין כוח לזייף צחוק או להתווכח, אין כוח לבזבז רגש אז מזייפים תגובה. אני לא מספיק מבוגרת בשביל להתעצל מלהרגיש. אני לא צעירה עד כדי כך שיהיה לי אכפת מה חושבים עלי. או שאולי, כן. יש כל כך הרבה דברים שאני מסתירה מסתבר, אז מה הפלא שאני ממציאה צחוקים חדשים? אבל אני מתחילה לדבר לא ברור.
אני עובדת בתור מתקצרת כתבות מעיתוני כלכלה בשביל מאגר מידע עם מנויים. אני כבר כמה חודשים שם, ככה שנותנים לי כבר לבד לבחור את הכתבות לא רק בשבילי, בשביל כל המתקצרים האחרים. זאת עליה משמעותית בדרגה, בהתחלה לא נתנו לי לבחור וגם עברו על הבחירות שלי בתיקצור עצמו, פסקאות, והבנת הנקרא, ממש כמו לילדה בתיכון. היום אני כבר חצי מנהלת את המחלקה. הציעו לי קידום משמעותי אבל הוא היה כרוך בקימה מהכיסא ושינוי מיקום ולזה כבר סירבתי. מה שלא יהיה גובה המשכורת שיציעו לי כאן, הוא אף פעם לא יכול להגיע לרמה שמצדיקה קימה מהכיסא אלא בשביל לאכול או לעשן**.
כל יום בשבע וחצי בבוקר אני מתייצבת בחלק מגעיל במיוחד של דרך פתח תיקווה ועולה לקומה ג' בבניין שנראה כמנסה נואשות להעביר מסר של תחנונים להמתת חסד – לכל מי שמוכן לשמוע ומבין בנינית. פה אגב אם תצחקו צחוק ארוך, חזק ומזויף אני לא רק אבין גם אעריך את המחווה. לא בכל יום מישהו מזייף משהו למעני, וזה יכול להיות מאוד נוגע ללב. בכל אופן, אני מגיעה לעמדה שלי, שם מחכים לי כל העיתונים, אני עוברת אחד אחד ומחליטה אילו כתבות לתקצר ואילו לוותר, לפי סדר החשיבות, גלובס, הארץ מעריב ידיעות – כמובן שהחיפוש מתבצע במדורי הכלכלה של כל העיתונים חוץ מגלובס שהוא כולו כלכלה אחת גדולה. (חיוך? משהו?) אניהו, אני מחלקת את העבודה בין המתקצרים וביני ושוקעת לתוך ענייני מטבע חוץ ומניות, מדדי משתנים ומיסויי הון. בחיי שאני כאילו מבינה בזה קצת כבר, לאור העבודה שלי. בשעה שתיים עשרה אני עושה הפסקה קצרה לעישון, ובשתיים הפסקה של חצי שעה לאוכל. אני יוצאת יחד עם עוד שתי מתקצרות שהן חברות שלי כאילו,
לבית קפה שעושים שם גם סנדביצ'ים והמוכר שם חמוד במיוחד ומחייך אלי תמיד באופן שמעורר רצון לדמיין שאולי יהיה בינינו משהו יום אחד. החברות שלי גם הן שמו לב ל"מה שקורה" ביני לבין המוכר החמוד. "מה קרה לך, אי אפשר לפספס את זה" הן אומרות ככה להעביר את הזמן עד שתיגמר ההפסקה. אני משלמת על עצמי, קמה לקראתו, מסתכלת בעיניו, הוא מחייך אלי את החיוך שלו, ואני מחזירה לו חיוך משלי, שאני מקפידה שיהיה מסתורי ומזמין כאחד (שעות התאמנתי עליו בבית, ואפילו אני התמלאתי סקרנות ורצון עז לפצח את החידה שמסתתרת מאחוריו) הוא לוקח את הכסף במבט רב משמעות, ומחזיר לי עודף עם חיוך מתוק במיוחד. אני מודה לו בעיניים מצומצמות, מלאות אהדה וחיבה, והוא מברך אותי לשלום בקול חם וסקסי, שכיף להתעורר לצדו בבוקר.
חזרה לעבודה. עוד שלוש שעות של עיקר וטפל, של תקתוק על מקלדת אפורה מרוב שימוש, מול מסך מהבהב ישן שמאיים לגרום לעיני נזק תמידי. ובסוף היום שוב מעבירים כרטיס והביתה, לצד השני של העיר.
אם אתם שכנים שלי תוכלו לשמוע עד מהרה צחוק חזק ומזויף של מישהי שצופה בטלביזיה ומפרגנת בצורה הזאת ליוצרים על ההשתדלות. הצחוק שלה אמין כמו הסיטואציות שלהם, או הדמויות, אבל בניגוד אליהם (אל היוצרים) היא עייפה ועניה, ואין לה שום יומרנות לככב בהוליווד במיליון דולר לפרק. היא, אם הבחור מהסנדביצ'ים ייקח ממנה את הטלפון יום אחד, תרגיש כמו סינדרלה גם אם זה רק בשביל סטוץ***.
*******************************************************************************************************************************************
*אני ממש רוצה לחזור אחורה בזמן, כבר לא אכפת לי לאן...
**הקידום לא כלל שום העלאה במשכורת, כפי שהתברר.
***לא זכינו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
