| |
תיאטרון חדרי ההלבשה"החיים הם רשימת נוכחות, אתה חייב להתייצב כשקוראים לך, זה החוק היחיד" (ג'ון אירווינג) |
| 10/2007
הרוב לא קובע
המשפט האחרון שהוקלט מפי יצחק רבין, דקות לפי שנרצח, היה "העצרת נועדה להוכיח שרוב העם בעד שלום ונגד אלימות".
אני מאמינה עד היום שזה נכון, אבל אמפירית מה שהוכיחו הרגעים הבאים, הוא שהרוב לא קובע.
מספיק בנאדם אחד, ובלבד שיהיה לו רובה.
וסליחה על הדמגוגיה הזולה, שאני מודעת לה לחלוטין.
פשוט, חשבתי כמה הרבה נעצר באותו רגע, מעבר לתהליך השלום.
וגם: כמה כבר עולים שלושה כדורי אקדח.
שוב, סליחה.
אלוהים איזה פוסט מעפן.
לא נורא. אני אומרת לעצמי. העיקר להגיד. להגיד.
איש אחד טיפש, שלושה כדורי אקדח, רעיון עיוועים.
אני לא מאשימה את רבין שזלזל באבטחה, מי חשב? הוא לא האמין שמישהו יבוא עם אקדח וירה בו.
יותר מזה. הוא לא האמין שהוא חשוב כל כך לתהליך.
הוא חשב שהוא מוקף באנשים שלא יתנו לזה להתפרק.
והמחשבות שלי שתמיד חוזרות בזמן הזה על כך שכן, אדם אחד, שהצליח לפתוח חלון הזדמנויות קוסמי כזה, יצר קשר נכון עם איש שבתקשורת עם המנהיגים האחרים לא היה פרטנר לכלום, פתאום, עם רבין והשלום של אמיצים שלו, שאף אחד לא ידע לשחזר, הפך, ערפאת, לפרטנר אמיתי.
פתאום היה לזה סיכוי.
ואל תגידו לי שרוב העם היה בעד שלום. יכול להית שזה נכון, אבל זה לא מה שקבע. עובדה.
ואל תגידו לי שחצי העם בעצם בכלל לא היה בעד שלום, ושהרוצח יצג קבוצה שווה בגודלה אם לא יותר שחשבה אחרת.
לא אלה ולא אלה קבעו.
אדם אחד. רבין.
ורוצח אחד.
לא הרוב ולא בטיח.
אולי ההסטוריה שייכת ליחידים.
מה שבטוח, הרוב לא קובע.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
