| 11/2007
שיר אהבה קוסמי עליז
אני מקבלת מכתבים מוזרים מקופת החולים, בעיקר אחרי שאני מבקשת אישור לתרופות. מקבלת מכתב שאומר :בתאריך זה וזה ביקשת אישור לתרופה זו וזו, אנו שמחים לבשר לך שניתן לך אישור עד תאריך כך וכך (עוד יומיים נגיד), בברכת מזל טוב ורפואה שלמה, הקופה. ולפעמים אני מקבלת שני מכתבים שנשלחו באותו יום, באחד כתוב הנוסח שמעלי ובשני כתוב - אנו רואים שתוקף האישור לתרופה שקיבלת עומד לפוג. אם עדיין את צריכה את התרופה, פני למערכת להארכת האישור. לפני חודש בערך קיבלתי שני מכתבים כאלה, שנכתבו באותו יום ונשלחו אלי באותו זמן. שניהם דיברו על אישור שניתן בשביעי לחודש, ועומד לפוג בארבעה עשר. אחד בישר לי בשמחה על האישור והשני הזהיר אותי בעצב על תאריך התפוגה. שיהם יצאו בשמיני לחודש מהמערכת והגיעו בשניים עשר , שהיה יום חמישי. כשקיבלתי אותו הקופה כבר הייתה סגורה. ביום ראשון שלאחר מכן היה הארבעה עשר. יום התפוגה. אלה היו ימים קשים, בבדיקת טרומבוציטים שערכתי הגיע מספרם לשיא נמוך של 26 אלף. התקשרתי לבית המרקחת ונאמר לי שמאוחר מדי להזמין את התרופה, כי תוקף האישור פג ביום בו התקשרתי. קשה להסביר.
קשה להסביר את ההשפעה שיש למכתבים כאלה עלי, ובעקבותיהם לשיחות עם מזכירויות וקופות חולים. כפות הידיים מזיעות, הלב פועם כמו לפני התקפה. הקול נחנק. בסניף שלי אמרו לי שמטפלים בזה אבל לא טפלו, בסניף נוסף אליו הופניתי אמרו לי שצריך להגיש בקשה נוספת. בבית המרקחת הסכימו לבסוף להזמין לי את התרופה, אבל כמובן שכדי לקנות אותה במחיר סביר אהיה חייבת להאריך את תוקף האישור שכנראה לא נוגע להזמנת התרופה אלא לעצם מכירתה, כלומר - המכתב כוון למהלך בלתי אפשרי של הזמנת התרופה וקנייתה, בתוך יומיים שגלומים בסוף שבוע, בו הקופה לא עובדת, ולא היה סיכוי גם לו הזמנתי את התרופה ביום חמישי בו קיבלתי את המכתב, להצליח להשלים את המהלך שלשמו התכנסנו. אבל לא על זה רציתי לספר לכם.
וגם לא על זה שכל מי שדיברתי איתו אמר לי שהאישור ניתן בשביעי לחודש, מה שמשאיר לי מספיק זמן, ולא עזרו טענותי שהאישור אולי ניתן בשביעי, אבל את המידע עליו קיבלתי במכתב שיצא בשמיני והגיע בשניים עשר, כדרכם של מכתבים, ואיש לא טרח לשתף אותי בבשורה המשמחת באופן, נאמר, טלפוני, מה גם שמזכירת הסניף שלי בהסתכלה במחשב טענה שאצלה לא מעודכן כלל שקיבלתי אישור. לא על זה רציתי לספר. לא. ממש לא.
ביום ראשון שלאחר מכן החלטתי פשוט להגיע למרפאת האשפוז ולהתחיל לקבל את התרופה שהגיעה למרות שהאישור לא הוארך. ביקשתי מהאחיין טוב הלב שלי שיקנה ויביא לי את התרופה לבית החולים, והתיישבתי שם, מנסה טלפונית לאשר טופס שבע עשרה למימון התענוג של ישיבה בת שבוע תחת עירוי חלבונים עשויים מנוגדני אדם, מהלך שיש לו השפעה חיובית על מספר הטרומבוציטים שלי ְ- בדוק. מזכירת הסניף שהייתה בעברה שחקנית טניס כנראה לפי הנטיה שלה להדוף כל בקשה המגיעה אליה ומתגאה ביותר ביכולת זו, התמידה להסביר לי למה היא לא יכולה לעזור לי והפעם בלי מכתב מהמחלקה אליה אני הולכת, הסבר עקשני ורב הדפנות שהוציא ממני בסוף זעקה נוזפת נוסח "את לא עוזרת לי אף פעם רק מסבירה לי למה את לא יכולה לעזור לי מתי פעם אחת תעזרי לי כולם אומרים שאת אמורה לעזור לי אבל את לא עוזרת לי" שגרמה לה להגיד שהיא תחזור אלי. למותר לציין שלא חזרה, ואני מצאתי את עצמי שוב מתקשרת לסניף שכן שם מיד הוציאו לי בפקס את הגיבוי הקופתי הדרוש על כל מאפייניו המיוחדים למקרה שלי , כמו בדיקות דם יומיומיות, לניטור.
אבל לא על זה רציתי לספר לכם. בעודי יושבת במחלקת אישפוז יום עם האחות המדהימה המנהלת אותו, מחוברת לעירוי ובו תרופה שהיא גייסה עבורי מעודפים "תחזירי לי כשתגיע התרופה שלך", חיכיתי לראות מה נשמע עם האחיין שלי, שם בבית המרקחת. כשלא שמעתי ממנו כלום, צלצלתי אליו. כבר סיפרתי שהחולים אצלנו אמורים לרכוש ולסחוב לאכסן ולהביא לבית החולים את התרופות האלה, שנתונות בבקבוקי זכוכית שיש לשמור במקרר, ושבמקרה שלי מדובר בשמונה עשר בקבוקים כאלה, עניין שלא ממש נדחס למקרר שלי, אלא אם מפנים את כל המזון מתוכו ומשאירים חללים ריקים לקלוט את ארגזי הקלקר העצומים עד ליום האישפוז? בפעם הקודמת אחי עזר לי לסחוב את הארגזים והפעם האחיין שלי, החלטתי, יעזור לי בכך שיביא אותם ישר למחלקה כדי שלא יעברו במקרר שלי. הרעיון להטיל על החולים סחיבת ארגזים מלאי בקבוקי זכוכית הדורשים טיפול מיוחד הוא מטורף בעיני, אבל עדיין לא הגעתי להלחם על ביטול הקשקוש הזה, (מה אם יפלו הבקבוקים? מה אם המקרר מתקלקל? מה אם אין מקרר? מה אם אין משפחה שתעזור לסחוב? בפעם הקודמת גללתי עגלת סופר ששאלתי מחברה עם החומרים המשונים בעודי כושלת למחלקה, הם חיו במקרר שלי, התרבו והפחידו את החלב והחמאה, ואחר כך נסעו איתי באוטו, מאיימים להנמס בחום, ואז נסחבו למעליות בית החולים משם למחלקה, לשם היו צריכים להשלח מלכתחילה בלי לערב אותי...) בכל אופן, האחיין היה בבית המרקחת וסיפר שהוא שם כבר שעה, כי הם רוצים תשלום של 56 אלף ש"ח(!) על התרופה, כי תוקף האישור פג ועדיין לא הגיע אישור חדש.
כשדיברתי כולי עצבים (ידיים, לב, קול) עם הרוקחת הבנתי שהם הצליחו להוריד את עלות התרופה לשמונת אלפים ש"ח, שזה יפה מצידם אך לא רלוונטי עבורי. מיד התקשרתי לסניף ושם נאמר לי שעדיין לא הגיע אישור להארכת התרופה. הענין נפתר מרכאות כשאימא שלי שהייתה באזור במקרה הגיעה לבית המרקחת והשאירה שם צ'ק דחוי לסוף דצמבר על סך שמונת אלפים ש"ח, בתקווה שהאישור יגיע עד אז. כך הביא לי האחיין שלי את התרופה סוף סוף, ויכולתי להרגע חלקית. זה היה מאוד מרגש שהוא עזר לי ככה.
אניהו, לא על זה רציתי לספר לכם. אחרי שבוע במחלקת אישפוז יום הטרומבוצטים שלי עלו למאתיים אלף, ואני השתחררתי משם על עשרים מיליגרם סטרואידים, עוד שלב בדרך להחלמה ומאוששת. עם זאת, סאגת המכתבים המשונים מהקופה עדיין לא הסתיימה. רחוק מזה.
אחרי כמה ימים התקשרתי לסניף שלי לבקש טיפול לעניין הצ'ק. נאמר לי שוב שהעניין בטיפול אבל הפעם התעקשתי - הטיפול בענייני התחיל שלושה שבועות קודם לכן, ובזמן הזה הספקתי להתאשפז יומית לא בזכות הסניף שלי ולקבל טופס שבע עשרה לא בזכות הסניף שלי ולקנות בצ'ק דחוי ומחיר מופרך תרופה שמגיעה לי בסל התרופות. הופניתי שוב לסניף השכן והגעתי למזכירתו של מנהל הסניף, אישה נחמדה שניסתה לעזור.
כמה ימים אחר כך התקשרה אלי מישהי ממחלקת כספים או משהו ובשרה לי בהתרגשות שאם אתן לה את הקבלה המקורית על הצ'ק שאימי נתנה היא תוכל לפנות ולבקש אותו בחזרה ולבטל אותו. " את רוצה" שאלתי בעוד ידי מזיעות והלב דופק והקול נחנק, "שאימא שלי בת השבעים פלוס תכתת רגליה אליך עם הקבלה שהיא ההוכחה היחידה שלנו לנתינת הצ'ק, תשאיר אותה אצלך ותלך משם בחזרה, מחכה בחשש לראות האם זה יסתדר או פתאום יתברר שאת לא מכירה אותה ולא ראית אות מימיך ואת לא יודעת במה מדובר??" גבירתי, נעניתי, אני חייבת את הקבלה אבל את יכולה לשלוח אותה בדואר". הקבלה היא שלי ואני מוכנה לתת אותה רק בתמורה לצ'ק, אבל לא בתמורה להבטחה לנסות להשיג מאיפה שהוא את הצ'ק, וכך גם הסברתי לה, אבל היא התעקשה שהיא צריכה את העותק לקבלה שנמצא בידי אימי. ורק הוא יכול לשחרר את הצ'ק מהכספת בתל אביב. אחרת חבל, הצ'ק יפדה. ידיים מזיעות ודפיקות לב, אלה התסמינים שמעוררות בי שיחות כאלה. אימא שלי אומרת שאלה שטויות והיא לא מבינה למה אני מתרגשת מזה בכלל. אבל אותי זה משגע. ביקשתי ממנה להעביר אותי למישהו שיכול להסביר לי למה אני אמורה לתת להם את ההוכחה היחידה לכך שנתתי להם צ'ק, כדי שהם יוכלו להזמין אותו בחזרה. היא שאלה "את לא סומכת עלינו?" ואני עניתי מיד, כמובן, שלא. המערכת מאוד לא אמינה, ומה אם הם יאבדו את הקבלה? איך אני אוכיח שנתנו צ'ק? אני אתן את הקבלה כשתתנו לי את הצ'ק, אמרתי לה, אבל היא התעקשה, שלא ככה המערכת עובדת. למותר לציין שאימא שלי לא מוצאת את הקבלה. אבל גם אם מצאה אותה, הרי זו קבלה שיש לה עותקים - שניים מהם נמצאים בידי המערכת. אחד אצלנו איפה שהוא. כרגע, הצ'ק ושני עותקים אצלם ואצלנו יש תפזורת ניירות ובתוכם, איפה שהוא, קבלה שאנחנו אמורים למסור לידיהם. מטורף. אימא שלי אמרה שהיא מקסימום תבטל את הצ'ק מה שהלחיץ אותי עוד יותר, כי זה בטח פלילי או משהו. ואני לא מבינה איך היא לא נלחצת מזה.
כששאלתי מה קורה עם האישור לתרופה, (שכחתי לציין שעוד חודש אני אמורה לחזור לטיפול נוסף והכל יתחיל מהתחלה לפני שהסתיים אפילו), אמרו לי שקיבלתי אישור גורף, ושמעכשיו אני לא צריכה להזמין את התרופה אלא רק לבוא לבית המרקחת לקבל אותה בלי בעיות ועם תקרת תשלום של 260 ש"ח לחודש בערך. שמחתי מאוד, אבל בכתב לא קיבלתי כלום. עד אתמול. ועל זה בעצם רציתי לספר לכם כל הזמן. אתמול, בלילה כשחזרתי מהאוניברסיטה, חיכה לי בתיבת הדואר מכתב שאני יכולה להגדיר רק כמכתב אהבה. וכך נאמר בו.
"מכתב (מתאריך 31 לעשירי 2007) בתאריך 30 לעשירי 2007 ביקשת אישור לתרופה זו וזו. על פי הרישומים אצלנו תוקף האישור עומד לפוג ביום 31/10/2007
עם פקיעת תוקפו של האישור לא נוכל למכור לך את התרופה, נבקשך להוועץ ברופא המטפל. אם עדיין קיים צורך רפואי בקבלת התרופה - יש לפעול להארכת האישור באמצעות סניפך. בברכת רפואה שלמה וימים טובים... אגף הרפואה של הקופה, תל אביב".
המכתב הגיע אלי, למותר לציין, ברביעי לנובמבר בערב.
נימה של חיבה זעפנית הייתה שזורה בו כחוט השני והוא ריגש אותי מאוד.
מוזרה מאוד הייתה השפעתו של המכתב הזה עלי. הוא כאילו ביטל את כל פחדיי והרגיע את הלחץ הנוראי בחזה את דפיקות הלב ואת החנק בגרון. פתאום, קור נפל עלי ולא הרגשתי כלום. מלבד שעשוע, וגעגוע.
הבוקר התקשרתי, קרירה ואפאטית משהו לטלפון שמספקים ב144 למבקשים להתקשר עם דיירי אותו אגף, וביקשתי הסבר למכתב. מזכירה במבטא רוסי כבד ביקשה ממני לפנות לסניף אך אני סרבתי, התעקשתי וזאת למרות שיכולתי לשמוע אותה מדברת עם המזכירה שיושבת לידה "היא לא מוכנה לסגור אני אמרתי לה לפנות לסניף והיא לא מוכנה לסגור". אחר כך היא טענה שזה לא הם כותבים את המכתבים אלא המחשב, ושאני צריכה לפנות לאגף מחשבים. "כן" אמרתי בשמחה. "תעבירי אותי לאגף המחשבים. אני רוצה לדבר עם המחשב שכתב את המכתב הזה. אני רוצה להכיר אותו, לדעת עליו יותר, לדעת מי הוא, לדעת מה הוא אוהב..." היא לחצה על כפתור.
אגף המחשבים אליו העבירה אתי למרות מחאותי שנתלו על הרעיון שמחשבים מופעלים על ידי אנשים ושאני כופרת ברעיון שהם נפגשים בלילות להוציא מכתבי מתיחה ללקוחות הקופה נוסח זה שקיבלתי, הוא בעצם אגף תמיכה טכנית.
שם קבלתי על שעצם ההפניה לשם מעידה על כך שהמזכירה מאמינה שיש לי איי קיו למטה משישים ושאני מבקשת להעביר אותי לרופא מאשר או לכל מי שיכול להסביר לי מה לעזאזל פשר המכתב המשונה שקיבלתי. כמובן שהבחורה שם לא ידעה על מה אני מדברת והחזירה אותי למזכירות.
לבסוף הועברתי לפניות הציבור שם הקדמתי ואמרתי שאני לא מתכוונת לכתוב שום מכתב, ושלא יקשיבו לי בנחת ואז יגידו לי לכתוב את הכל ולחכות חודשים להתיחסות. לאחר שהובטח לי (כבר עברתי סיבוב אצלם פעם) שהפעם לא יגידו לי לכתוב כלום הסברתי במה מדובר.
אישה בטלפון: "את אומרת שקיבלת מכתב שהתוקף שלו פג לפני שהגיע?"
אני: "אני אומרת שקיבלתי מכתב שהתוקף שלו פג לפני שנשלח".
על כך נאמר לי שיחזרו אלי מחר בבוקר.
ושם אני עומדת ועל זה רציתי לספר אבל לא בדיוק על זה.
יותר על המכתב. שהייתה בו נימה משונה של חיבה וזעף, מכתב "תוכיחי לי שאת אוהבת אותי" מכתב שאין לו שום הסבר, הוא קוסמי, אולי באמת המחשב עצמו שלח לי אותו כדי להגיד לי, שהכל יהיה בסדר בסוף.
אני לא יודעת למה המכתב המשונה הסגור בתוך עצמו העביר לי תחושות כה מוזרות, לא יודעת למה הוא הרגיע אותי כל כך, אולי בגלל סתמיותו המטורפת במיוחד, הרגשתי שאני צריכה לקרוא לא אותו, אלא בו. כמו מערכת סימנים שבעצם באה לסמן משהו אחר.
כי יש משהו אחר, אנחנו מרגישים, שזה לא סתם.
לא סתם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
