| |
תיאטרון חדרי ההלבשה"החיים הם רשימת נוכחות, אתה חייב להתייצב כשקוראים לך, זה החוק היחיד" (ג'ון אירווינג) |
| 11/2007
סיפורצ'יק
אתמול נתבקשתי ע"י חברה לקחת את הילד שלה מהגן. זה היה יום הולדת שנתיים שלו, ופעם ראשונה שמישהי שהיא לא אימא שלו באה לקחת אותו מהגן.
אז באתי.
גן של נעמ"ת, מפעוטות עד דרדסים, עד שמצאתי את החדר שלו. בחדר הראשון שנכנסתי אליו ילדים שרו עם הגננת איזה שיר. ישר ידעתי שזה לא זה, הוא לא יודע לדבר הקטנטון. רק קצת סופים של מילים.
ואז, הגעתי ופתאום הוא ראה אותי לפני שראיתי אותו. פתאום...
דבר ראשון הוא חייך חיוך גדול וחיפש את אימא שלו מאחוריי. אההמ היא לא הייתה שם.
אמרתי לו היי צעצוע, באתי לקחת אותך הבייתה..." ככה אני קוראת לו, צעצוע. לפעמים:)
אחר כך הוא קם, והתחיל להראות לי את הגן. פה צעצוע שם צעצוע. הלכתי אחריו.
הוא לקח קופסא גדולה של צעצועים ובכלל התנהג כאילו הגן מתחיל. לא נגמר.
אמר גם "אימא?" ואמרתי לו שאנחנו נפגוש אותה בבית.
ואז הוא התיישב ורצה לשחק וילד אחד ניסה לחטוף לו את הקופסא של הצעצועים. הוא הסתכל אלי, שאתערב, אני רק חייכתי. לא התערבתי. הייתה תחרות משיכת חבל ביניהם. אמרתי לו שאנחנו הולכים עוד מעט, וחייכתי.
אחר כך הגננת באה ולקחה את הקופסא. היא אמרה "אנחנו לא מתחילים לפזר משחקים עכשיו". הוא הבין, ובכה קצת.
אמרתי לו "מה דעתך שנלך"? הייתי רחוקה ממנו קצת. ספייס וזה, לא התקרבתי לא לקחתי לו את היד. כלום.
הוא הסתכל עלי במבט שואל ואמר "אימא?"
"נפגוש אותה בבית", אמרתי.
אחר כך שאלתי אם צריך לקחת משהו ולקחתי כמה בגדים מלוכלכים ובקבוק וכאלה, וחזרתי לראות מה הוא עושה. הוא חייך אלי ונשכב על הרצפה.
הסתכלתי אליו וחייכתי בחזרה.
חיכיתי.
בסוף הוא קם, ופנה לדלת החדר. יצאתי אחריו.
עכשיו היינו במסדרון הגן, בין הכיתות, היו שם כמה שולחנות יצירה, וכמה כורסאות. הוא ניגש לשולחן יצירה ולקח משם משהו. והראה לי. אמרתי לו שזה יפה, הוא רצה שאני אוציא גם משהו. אמרתי שלא. שכדאי עוד מעט ללכת.
הצבעתי לכיוון הדלת. הוא נשכב על הרצפה והסתכל עלי. הוא נראה עייף, אבל לא עצוב. תמה.
ניגשתי והתיישבתי על אחת הכורסאות והסתכלתי עליו, מחייכת.
הגיעה אחת הגננות וניסתה להקים אותו בכוח.
ביקשתי ממנה לעזוב אותו. אמרתי לה "לא צריך, הוא יבוא כשיהיה מוכן".
אחר כך עברה שם איזו אימא עם ילד. הוא קם וביקש שהיא תרים אותו.
היא אמרה "אתה רוצה שאני אקח אותך?" הוא הוריד את הידיים. לא רצה. נשכב שוב על הרצפה. היא הסתכלה עלי במבט מודאג, אמרתי לה לא לדאוג.
הוא יבוא כשיהיה מוכן.
אחרי כמה דקות הוא קם.
אמרתי לו "בוא תשב על ידי על כורסא"
הוא בא. והתיישב.
"אז איך היה בגן"? שאלתי אותו כשישבנו לנו שם.
במקום לענות, הוא נעמד על הכיסא והרים רגל אחת לטפס ממנו. "פול?" אמר.
"לא. אני לא מרשה ליפול" עניתי.
הוא צחק, והתיישב. אחר כך קם שוב. "פול?"
אמרתי "לא. אני לא מרשה לך ליפול".
הוא צחק וישב שוב.
אחר כך קם וניסה שוב לטפס מעל הכורסא לכיוון עציץ שעמד שם.
"פול?"
"לא מרשה, אבל מה דעתך שנלך הבייתה?"
הוא התיישב וצחק שוב. אחר כך קם, ירד מהכיסא וניגש לדלת החיצונית, אני חיכיתי שיגיע אליה, עדיין יושבת.
הוא נגע בידית.
קמתי. ניגשתי אליו, ופתחתי את הדלת.
"הולכים?" שאלתי אותו והצעתי לו יד.
הוא לקח את היד שלי והחזיק אותה חזק, והתחלנו לצעוד, הבייתה.
כל הסיפור ארך עשרים דקות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
