| 1/2008
ביקור בחדר הכתיבה הישן
נכנסת לבלוג, רשת קוריי עכביש נדבקת לי לפנים מיד. אני מנסה להסיר אותה בלי בהלה. ידעתי שזה מה שיהיה.
הכל חשוך, הנורות נשרפו מזמן. אחת מהן, כמו בכל מיני פרסומות עתיקות, מהבהבת. רוח פרצים חודרת דרך שבר בחלון הישן, דרכו הייתי רואה את הנוף הישראלי, הירוק, הייחודי של תבנית נוף הפורטל. אני מקפצת לפעמים בין הבלוגים השונים, אבל דברים שרואים מכאן...הכל אחרת אני אומרת לכם. שונה לגמרי.
המון זמן לא הייתי פה. אני שואלת את עצמי למה, תוך שאני מקדמת את קצה השרוול ומנגבת באגרוף מבודד את הכיסא המאובק. עכשיו אני כבר יושבת ליד השולחן, שולחן העבודה, שולחן הרעיונות. השולחן שהייתי מתיישבת לידו לא כמו על יד שולחן בכיתה, או שולחן של מבחנים, אלא כמו ליד שולחן שהמגרות הסודיות שלו גלויות ופתוחות בפני, ואני שולפת מהן משפטים, מילים, הברות, סימנים ורעיונות.
אבל ככה, אני לא יכולה לכתוב. צריך לנקות את המקום, לסדר, להפוך לסביבת כתיבה טובה.
אני מפנה את השולחן, מכניסה דפים מקושקשים למגירות, זורקת את המים עם הפרחים הרקובים, שוטפת את האגרטל עם ציורי הפרחים הסיניים שמצאתי ברחוב.
מנגבת בסמרטוט רטוב את השולחן ואחר כך ביבש. מעלה את הכיסא על השולחן. מטאטאה. אוספת ביעה כחול עם סדק לכל האורך את החול והמוך והניירת. כשאני מתכופפת לאסף את הכל אני רואה את פח האשפה החלוד, עם ציור של אנימצית חלל, יפנית כזו. גם אותו מצאתי ברחוב מתישהוא. אי שם בילדות.
לחשוב שקניתי אותו זו מחשבה קשה מדי. קשה מנשוא.
אבל יש איפה שהוא באחת המגירות גם נייר מכתבים עם אוליביה ניוטון ג'ון. אז מה? גם זו אני. אני מפעם.
את השקית המלאה זבל אני מניחה על ידית הדלת, בינתיים. כמו אצלי בבית. ולפח הישן מוסיפה שקית חדשה, שאני מוצאת במגירה הקטנה ליד עמדת הקפה.
אני מנקה את עמדת הקפה, אם עלה הנושא אז אי אפשר שלא להבחין בכתמים של מים ואבקה מעורבבים. אני מקרצפת ממש. סקוטש. אין מילה לזה בעברית. רטוב וספוג מים וסבון כלים. מצאתם פעם סבון כלים שלא עושה ניסויים בחיות? אני לא. המון זמן השתמשתי בסינטבון, גם בבית, ולאחרונה נשברתי. קניתי איזה זבל בשם פיירי. שאני יודעת שהוא דווקא לא פיירי. אבל התעייפתי.
אני מגלה שיש לי, מתחת למתקן הכלים העשוי פלסטיק חום ואפור או צהבהב חלמוני ובז' לא ברור- גורף מים גורף.
אני גורפת את המים. בצורה מקצועים כאילו זה מה שאני עושה כל חיי. ואולי זה באמת מה שאני עושה. אהההמ.
ואני עוברת על כל מה שאני יכולה לראות עם סמרטוט רטוב, נקי, לחדש, להנציץ, להבריק.
כל זה אני עושה כדי להרחיק את הרגע בו אצטרך לשטוף...
אני לא יודעת למי עוד יש את החרדה הזו הקטנה, ממים. שאחרי המון המון שנות חיים ואמונה שזו התפנקות וקשקשת - אבחנתי כסיבה האמיתית לכך שאני נמנעת ככל האפשר מלשטוף את הבית.
:)
והחיוך הקטן הזה, הוא עוד ניסיון לטשטש את האמת. יש לי הידרופוביה. אני צריכה לשוחח עם עצמי כל יום לפני שאני נכנסת למקלחת. טוב, לא כל יום, יש ימים שבהם אני ששה לכך כמו לנסיעה ללונה פארק, אבל הם לא רבים. לא רבים. וגם השטיפה.
שטיפת הבית. אני מעדיפה על יבש. בעניין הבית, אני משלבת מים במהלך הניקוי אחת לשלוש.
(שלוש מה. יחידות זמן שאני לא מוכנה להתחייב על הקשר שלהן למספר הזריחות והשקיעות) וכל זה תופס בדיוק באותה מידה גם כאן, בחדר הכתיבה שלי. אבל אני מרגישה שצריך מים. הרצפה צמאה ואם יש משהו שאני לא יכולה לסרב לו זה צימאון של בעל חיים, או רצפה.
אני ממלאת מים בכיור. לוקחת ושוטפת את סמרטוט הרצפה שהתקבע בתנוחה בה השארתי אותו. מקופל, קטוע, כמוש. בארון שמתחת לכיור.
המים מרככים אותו, הוא מחייך. הסבון עושה לו פרצופים מצחיקים. אני סוחטת אותו במים חמימים. ונותנת לגליליות הו שלו להתמלא שוב, קצת. ואז, מסובן ורטוב הוא נסחט לאורך רצפה, כמו שהיינו עושים בצבא. זו צורת שטיפה כזו, שאסור שאף אחד יראה. פיזור אקראי של מים על אזורים רבים ככל שאפשר להפיק ממנו על הרצפה, ואז, פרישתו על המגב. איפה המגב? הוא מופיע בידי, כשאני שואלת עליו, או כשאני ניגשת למכולת לקנות חדש.
לא חשוב, הוא כאן. עכשיו אני מעבירה סמרטוט. ככה עושים את זה. ככה מעבירים סמרטוט.
אני שוטפת את הסמרטוט בכיור, זה בטח משעמם אתכם כבר. המים השחורים זורמים לתוך הביוב ומשם אל הים, או שככה נוח לנו להאמין.
ומעבירה סמרטוט נקי. סחוט היטב, על הרצפה. גילגי אמרה שהיא לא דואגת שהרצפה תתקרר, ובלבד שתהיה בתנועה, ובכל שטיפה אני נזכרת במשפט הזה.
אני עושה לי קפה. הבאתי חלב חדש בבוקר, ושטפתי את הכוסות המעטות על מתקן הייבוש המשרדי המסתובב שאף פעם לא היה לי.
עכשיו אני מתיישבת לכתוב. המחשב מונח על מפה קטנה, יש חלון סדוק ורוח דקיקה מנשבת לייבש את הרצפה.
הנוף ירוק והוא כל מה שאני ארצה אי פעם שיהיה. נהר נשקף ממנו, וגם אני.
זה כל מה שאכתוב היום, אני יודעת. אבל חזרתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
