| 1/2008
אני לא אחראית לחלומות שלי.
כשאני ישנה אני ישנה.
אני חולמת חלומות טרופים, מוזרים מטרידים. אני לא מתעניינת, לא מנסה להזכר. לפעמים, כמו התנגשות של ספינות בצוקים, קטעי זכרונות מחלומות אתמול הודפים אותי פתאום, אני מתנערת, מתנערת גם מטיפות הערפל. רואה ולא רואה את התמונות. בעבר, הספיקה התהפכות אחת לצד אחר בתוך שינה והחלום היה נשכח, מפרפר לרגע, מחפש ואז מתחלף.
בהווה, אני יכולה לקום לשתות כוס מים ולחזור לאותה נקודה בחלום. אותה נקודה לא מודעת.
תת המודע שלי הוא המומחה לחלומות, הוא מטפל בזה. אני בקושי מסתדרת עם ענייני שעות היום. נותנת למומחים לחלומות לטפל בחלומות, לתת המודע לטפל בנפש בלי לדעת. בלי להיות מודעת.
וזה עובד, אני חושבת, הם יודעים מה שהם עושים שם. תת המודע יודע לטפל בחלומות.
וגם אם לא, זו אחריות שלו. זה השטח שלו. נכון, הוא לא מתנער ממני במהלך היום, הוא שם כל הזמן, עובד כל הזמן, אבל בעירות המושכות ברובם בידי. לפחות חלק מהשליטה בידי. הוא מתלווה, אוסף מידע, מחפש נתונים, מחפש קודים לפיצוח ותסריטים פוטציאליים. אחר כך אני נרדמת והוא עושה את ניסיונות הבימוי שלו, הולך עד הסוף עם כל ניסיון. באומץ אמנותי שכמוהו היה לי בנעוריי.
היום אני הולכת בדרכים מוכרות. רק לפעמים יוצאת מהשביל ומטיילת ביער.
רק לפעמים, אני. הוא - כל הזמן.
התחלה אמצע וסוף? הצחקתם אותו. תבניות סיפוריות? הלוואי. היגיון עלילתי? תסבירו לי איך. אדם יכול לעוף פתאום, מילים הופכות לסכינים. אני לא זוכרת כלום אבל תמונות, כמו ספינות.
ואני העדה היחידה. אני הניצולה היחידה, הקהל האחד היחיד שלו, שלא יזכור כלום מחר בבוקר.
אבל אני לא באמת כועסת, למרות שיש כעס מתחת לשורות. אני לא אחראית לכעס שמתחת לשורות. אני לא מנקה את השורות מהכעס. זה מנקה השורות הקבוע, כבר ארבעים שנה הוא מטאטא שם, לפעמים יש פחית ריקה שהוא מתעצל להרים. אני לא אשמה. אני לא אחראית לניקיון השורות.
ולא לחלומות.
עוד מעט אלך לישון, והמשמרת שלו תתחיל. אני לא יודעת אם הוא זוכר בכל לילה, מה קורה אחרי שהוא צועק "אקשן" לתוך גליל המתכת, מתוך כיסא הבמאי. אני רק יודעת, שבבקרים, הכיסא ריק, הגליל זרוק מתחתיו כמו פחית ריקה של כעס, והוא, בשרוולים מופשלים, בשיער פרוע, שחור, מתבדר, מסביר משהו, מסתכל על משהו, מעביר אצבעות בתוך שערו ביאוש מהול בהערצה. או עומד המום, ידיו על מותניו, מחכה לשעון שיצעק את הקאט ויוציא את כולנו מהסיוט הזה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
