| |
תיאטרון חדרי ההלבשה"החיים הם רשימת נוכחות, אתה חייב להתייצב כשקוראים לך, זה החוק היחיד" (ג'ון אירווינג) |
| 1/2008
ארכיאולוגיה חשופה
כבר כתבתי על זה. אבל הפוסט שלה. הזכיר לי כל כך שהייתי חייבת. תגובה שהתארכה והפכה לפוסט.
פוסט תגובה.
מלונות זה אחד הדברים האהובים לי בעולם, מן המצאה כזו. שבה אפשר לשהות
בחדר זר, ולקבל תשומת לב מינימלית ועזרה הכרחית, ושקט שהשתמשו בו רבים
לפניי, ולא אכפת לי. שום דבר מקורי, הכל תחנת מעבר, לכולם תחנת מעבר וגם
לי.
ואני אוהבת את התחושה הזו, לבוא למקום שהוא מסודר, אבל הסידור רק מכסה על
הסטוריה של ביקורים, סידורים, מצוקות או אהבות, ועכשיו תורי ותכף תורי
יעבור.
ארכיאולוגיה חשופה.
מתה על בתי מלון.
דבר שני. השמלה.
הייתה לי שמלה, מקטיפה דקיקה. פשוטה להפליא ושחורה.
כתפיות חוט, לא לקשירה, מחשוף ישר בגב ועגלגל טיפה עמוק יותר בפרונט. ארוכה בדיוק במידה, בלי שסעים. עגולה לחלוטין.
מתארה היה מתארי, באופן המקבל והמחמיא ביותר. נתנה לי להיות מי שאני ועטפה אותי בקלות קלות.
לפעמים הלכתי איתה ככה, בלי הכתפיות, מורדת על למתניים, עם חולצה, והיא
נהייתה חצאית בלי להתלונן או להפגין בליטות. הייתה דקה מספיק. בקיץ.
ובחורף יכולתי לשים עליה מעיל ארוך או סוודר, ולחבר לה מלמטה מגפיים שנראו
כאילו נולדו שם.
קניתי אותה בשוק הפשפשים בשנות העשרים שלי. היא הייתה איתי עד 2003, ולקחתי אותה לרוסיה, לסיבוב הופעות
של איזו הצגת נוער שכתבתי.
שכחתי אותה בארון החדר במלון במוסקווה. ביום בו נגמר הטיול.
נזכרתי בזה כשהיינו במונית בדרך לשדה התעופה. תחושת אבדן וגעגועים, מהולים בחרדה תקפו אותי. הייתי עם קבוצה
ולא היה מה לעשות.
היא נשכחה.
אני מקווה שטוב לה על הרוסייה הכוסית שמסתובבת בה עכשיו.
אני בטוחה שגם היא, כשמצמצה בארון האפל כשהדלת נפתחה, לא האמינה שאני עזבתי והיא נשארת.
לעולם לא אמצא שמלה כמוה, ואותה אני מחפשת במתליי השמלות בכל חנות גם בשוק. אין כמוה. ולא תהיה יותר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
