| |
תיאטרון חדרי ההלבשה"החיים הם רשימת נוכחות, אתה חייב להתייצב כשקוראים לך, זה החוק היחיד" (ג'ון אירווינג) |
| 3/2008
 לחישות אידיומיות
אל . תקראו . לי. אידיום!!!!! 
כל
מה שתגידו זה לא, וכל מה שחשבתם להגיד זה לא לא לא. אל תרגיזו אותי, אני
צריכה לנקות את הבית. אקס, מילה אני לא רוצה לשמוע. בא לי למחוק את הבלוג.
*
עזבו אותי מפמיניזם, שוביניזם וכל השטויות האלה כי,
באותו היום כשנסענו
לצפון ואתה אמרת בואי, נעלה את הטרמפיסט הזה ואני אמרתי איך אתה לא פוחד
איך אתה
לא פוחד ואתה צחקת ואמרת אני בדרך לירושליים, בעליות, בפיתולים, למרות הכל עדיין
מאמין באלוהים ופתאום נפל לי האסימון, וכשהתכופפתי להרים אותו הכל נעלם.
אתה, המכונית, השלג, הטרמפיסט.
נשאר רק תפוח.
אז אכלתי אותו.
*
הפסיכולוגית שלי אומרת שאני צריכה להיות פסיכולוגית. את את צריכה להיות פסיכולוגית היא אומרת ומתחילה לבכות. ולספר לי על הילדות שלה.
יש
לך איך להוציא מאנשים דברים, ואני לא מבינה על מה היא מדברת, אף אחד אף
פעם לא מקשיב לי, הרי, ואחרי שהיא בכתה, שקל לא הצלחתי להוציא ממנה אז מה
זה שווה?
*
לפעמים אנחנו יושבים ככה, בסלון אני ,
והרומני,
ומדברים
ואני מספרת לו על הבוס שלי שאמר ככה וככה ורציתי להרוג אותו ועל המנחה שלי
שלא מבין איך אני לא מבינה איך אדיפוס הצליח לפתור את חידת הספינקס, כאילו
החיים באים עם ספר הוראות לחלק מהאנשים אבל אני היחידה שלא זוכרת איפה
שמתי אותו וגם אם הייתי זוכרת אין שם שום הוראה בשבילי, ועל התקוות
והחלומות שלי ומה שעוד לא יצא ממני ולא יצא גם אבל אני מוכרחה להמשיך
לחלום ואני לא מבינה איך הרומני תמיד בעדי. גם כשהוא אומר לי לזוז
מהטלביזיה כי אני מסתירה לו וגם כשהוא מבקש ממני שוקו עם עשר כפיות סוכר (רכל החברים שלו שותים בירה, הוא רואה כדורגל עם כוס שוקו *קר* ואי אפשר לדעת אם הוא צורח כי הקבוצה שלו הכניסה גול או משתעל כי הוא שתה מהר מדי) ובכל מקרה הוא תמיד בעדי. אני לא בעדי והוא בעדי. אני לפעמים
בכלל לא בעדו ובטח לא בעד זה שהוא בעדי אבל הוא תמיד בעדי.
*
בא לי למחוק את הפוסט, את הבלוג, את החיים.
בא
לי לחסום את עצמי לתגובות. בא לי להחליף פונט בחדר שלי. בא לי לשנות את
הרקע של הילדות שלי. אבל ישרא שונא אותי והוא לא נותן לי אפילו להוסיף
קישור למשפחה שלא ידאגו לי ומה כבר ביקשתי.
*
לפעמים אייקונים מרגיעים אותי.
אני מסתכלת על אייקון של חיבוק וכבר לא מרגישה לבד.
עכשיו זו לא אחת מהפעמים האלה.
אז חסר לכם שלא תגיבו.
ואני
לא מדברת על תגובות כאלה של אוי מסכנה, או של איך את לא רואה איזו מקסימה
את, או של תגמרי את התואר כבר! אני מדברת על תגובות אמיתיות, מקוריות,
מיוחדות. אם אתם תזייפו אני אדע. ואם תשקרו אני ארגיש. מצב הרוח שלי על
אחריותכם ועליכם ועל ראשכם.
אייקון זועם.
הא!!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
