| 7/2008
אישה בתנועה מתמדת
מצחיק שמה שנשאר לי בראש ככה מנקר היה הצרפתי שקילל את הנהיגה הנשית שלי כשחניתי ברחוב ההוא בפריז, חניה מושלמת, כהרגלי אבל הוא נאלץ מן הסתם לעצור ולחכות שאסיים לחנות וכשעבר על פניי קילל, לא הבנתי מילה חוץ מ"פאם" זאת מ"שרשה לה פאם" שמישהו אמר בספר שקראתי בילדותי, ומשם אני יודעת מה פירוש המילה ויכולתי להבין אותה בהקשר. (מן הסתם מי נתן לך רישיון, לכי למטבח! נשים לא צריכות לנהוג!). את המילה או רבואר, אגב, למדתי ממכתב הפרידה של מרי פופינס, זוכרים?
לאיש ההוא צעקתי "איים דה בסט פארקר אינ דה וורלד!!" אבל הוא עיווה את פניו ונסע משם.
מילא.
מוקדם יותר, במלון, חיכתי עם המזוודות בלובי והתיישבתי ליד אישה כבת שמונים, נעימה מאוד למראה ובהירת מבט, עם בלונד מסורק לצד ובלורית מאורגנת היטב ערוכה בקדמת הראש. איפור מושלם, חצאית וחליפה בכחול מנהלים, נעלי עקב וגרביונים. ישבה שם עם בעלה, וכשהוא קם, התחילה לשאול אותי שאלות.
לאן את נוסעת ומי את, בת כמה את ומה את עושה בחיים, עניתי לה שאני בת ארבעים, שאני לבד, שאני עומדת לנסוע מפראג לפריז ברכב, כדי לראות הופעה של טום וויטס, אותו היא כמובן לא הכירה. ראיתי הופעה אחת כאן בפראג וכל כך נהניתי, סיפרתי לה, שהחלטתי לחצות את אירופה כדי לראות אותו שוב.
סיפרתי לה שקניתי כרטיס להופעה ואז בניתי סביבו נסיעה לשם. סיפרתי לה שזה גם מה שעשיתי בארץ. קודם הכרטיס, אחר כך הנסיעה שסביבו.
היא אהבה מה שסיפרתי לה. אמרה לי שהיא מטיילת לבד לפעמים, נסיעות עסקים, היא פרופסור לביולוגיה וכימיה, ותמיד מצליחה לפתוח דלתות בעזרת טריק. את לא שואלת אם יש מלון, היא אמרה, יושבת זקופה ומדברת נקי, האודם שלה מושלם, הצפרניים מושלמות, התלתל הבלונדיני ההוא מעוצב ללא דופי והעיניים אוהדות, חייכניות. את לא שואלת, את אומרת, אני יודעת שיש מקומות לינה בעיר, אנא, תנו לי כמה אופציות. והצרפתים, שיכולים להיות ארוגנטים לפעמים, לא יוכלו לסרב לך, וירגישו שהשליטה שלך בהם מחמיאה להם דוקא, את משליכה את יהבך עליהם, באופן שמדגיש את המחמאה, הגלומה בעצם העובדה שבחרת בהם לתת לך מענה.
מה את עושה בחיים? שאלה אותי ואמרתי לה, כותבת. היא אמרה שניחשה.
וחייכה וחיזקה אותי ואיחלה לי בהצלחה. אישה לבד, חוצה את אירופה, בשביל הופעה. ברכב, 1100 קילומטר. זה יופי. זה נהדר. אמרה. ובמבט שלה הייתה מגולמת המחמאה שבעצם הבחירה שלה לדבר איתי. אישה עצמאית לאישה עצמאית, אישה מלאת חששות ואישה מנוסה, חכמה, שיכולה לראות דרכי את כל הנסיעה וההופעה וההגעה לטיסה בשלום. אני חושבת שאסתדר, אמרתי לה. אני יודעת שתסתדרי. היא אמרה.
כשהגיעה הבחורה מיורוקאר למלון בפראג עם מפתחות וג'י פי אס וכל מה שצריך לקחת אותי מהעננים הייתי ארוזה כבר, ומוכנה פיזית לנסיעה, נפשית אני לא בטוחה. נפשית הייתי עמוסת התרגשויות וחששות, ותחושת חופש קטנה שהתחילה לטפס מכפות הרגליים לכיוון הבטן, מלווה ב"איך יהיה ואיך תנהגי ואיך יהיה". 1100 ק"מ לכל כיוון. היא הסבירה לי ותיכנתנו ביחד את הג'יפי, או ג'יפסי, או, בסוף, אסתי, להביא אותי לפריז סיטי סנטר, השעה הייתה אחת בצהריים והיא הובילה אותי למכונית, חיברה לי את אסתי לחלון, ואמרה לי לעשות כל מה שהיא אומרת. אני חששתי והיא ראתה אמרה לי לא לפחוד, פשוט לנסוע, והלכה. אני אותתי וכבר יכולתי לשמוע את אסתי "בעוד מאתיים מטר, פנה ימינה"- כמובן שהיא דברה באנגלית.
יצאתי מהחניה והמסע התחיל.
על הצג של אסתי הופיע המרחק 1150 ומשהו ק"מ מהיעד, שעת ההגעה המשוערת, (אחת עשרה וחצי בלילה) הקילומטרים שעברנו, הזמן שנסענו, הכיוון ומספר הכביש.
אני והיא פיטפטנו, ובכלל, כל הדרך, כשרציתי לשמוע קול אנושי במאות הקילומטרים בין פניה לפניה, הייתי לוחצת על הצג, כדי לשמוע "אקסית אהד". "אקסיט אהד" היה אחד המשפטים האהובים עליה וגם "טרד אראונד וון פוסיבול" ואני למדתי לאהוב את קולה המתרה המצווה, הנוזף והמתחנן, ולהשתדל לעמוד בציפיות, והייתי עונה משהו כמו "בסדר בסדר, הינה אני פונה, את לא רואה?" - מצד שני, כשבאחד הכבישים יצרו מעקף כי הכביש היה בתיקונים היא לא הצליחה להבין מה אני עושה, ואחרי שהפכה והפכה את פני ללא הועיל, אטמתי את אזניי לרגע, ונסעתי לפי השילוט, עד שיישרנו קו.
לא הייתה דרך להסביר לה, עדיף היה שלא תדע שהכבישים השתנו, שלא הכל דומה בדיוק לתמונה שיש בראשה.
לפעמים הבורות מבורכת.
הקילומטרים היו במגמת ירידה בכבישים מהירים על מאה שלושים עד מאה שישים קמ"ש, בגרמניה בה אין הגבלת מהירות נסעתי ונסעתי, עוצרת רק למלא דלק כשנדמה לי שהגיע לחצי הטנק, ושומעת רדיו צ'כי, ואז גרמני, ואחר כך צרפתי אבל זה כמובן לקח זמן.
החלונות היו פתוחים חוץ מאשר ברגעים בהם הדלקתי סיגריה, אז הייתי סוגרת אותם לרגע, מציתה ופותחת שוב. האור התחזק ואז נחלש, והנופים התחלפו מנופים אורבניים לתעשייתיים, לשדות פתוחים ושוב תעשייתיים ושוב אורבניים וחוזר חלילה, ואני יוצאת ביציאות הדרושות, נכנסת להייווי כשאסתי אומרת, ומרגישה על איזה גל של תנועה בכיוון, שברור לגמרי שהוא הכיוון הנכון.
מתישהו עשיתי הפסקה, כיביתי אותה ולקחתי אותה איתי, לשירותים, לחנות ממתקים וקפה, ישבתי לשתות קפה ולהסתכל על אנשים שכנראה היו גרמנים, או תיירים, הכל היה צבוע בצבע בהיר של חופשה, ילדים ואפילו כלבים היו שם, והמוכרים היו נעימים ואדיבים, ונתנו לי כל מה שרציתי תמורת יורואים בודדים.
כשחזרתי לאוטו, הפעלתי אותה מחדש וביקשתי לחזור ל"ריסנט דסטיניישן" והיתה אי הבנה ולקח לי כמה ק"מ להבין שאני בכיוון לפראג שוב. הו, הבהלה. איך ידעתי? פתאום ראיתי שאנחנו בכיוון נירנברג, והרי עברנו כבר את החלק הזה. ונירנברג מעולם לא הייתה בכיוון שלנו. בדיוק סימסתי לאחי בארץ "הפקקים לנירנברג איומים בשעה הזאת", והוא ענה לי "נירנברג? פראג זה ימינה מקרקוב!" אבל כבר הבנתי לבד.
עצרתי בצד ותיקנתי את הכיוון.
דקות יקרות נגזלו ממני אבל למדתי משהו. לא להרדם. לשים לב למפה.
והקילומטרים עברו מ-1100, לתשע מאות ושמונה מאוד ושש מאוד וחמש מאות ואני כבר מתקרבת למטץ, שזכרתי שהיא העיר הגרמנית הקרובה ביותר לצרפת. מתי אשן? לא הייתה דרך לעצור. לא הייתה דרך להפסיק את המסע. מראה הקילומטרים המתמעטים היה ממכר מדי. מראה בדרך הנפרשת היה מרגש מדי. לא רציתי להפסיק, רציתי להיות בתנועה, בתנועה מתמדת עד ליעד.
בערך בעשר בלילה, כשההגעה המשוערת הייתה כבר בעוד שעתיים, והמילה "פריז" כבר הופיעה זה זמן מה בכל שלטי הדרכים, הבנתי שאין לי אומץ להכנס לפריז בלילה.
כל הדרך הזו זה משהו אחד אבל פריז, החניות, הקשיים הצפויים, כל זה, אמרתי לעצמי, יהיה יותר קל מחר.
ובתוך צרפת הרי יש עמדות תשלום לכבישים המהירים, כל מאה קילומטר בערך אפשר לדבר עם מישהו שיודע להגיד יותר מ"אין 800 מיטר, טייק דה אקסיט....טייק דה אקסיט, דן, בר רייט" אלא לנהל שיחה במחיר עשרה יורו בערך, על מלונות באזור וכיוונים צפויים. אחת מאלה שאלתי איפה יש מלון בסביבה והיא אמרה שאין שום מלונות עד פריז, ואחד אחר, בהמשך, אמר "פורמולה".
לפני שבע עשרה שנה הייתי בפריז וישנו אז במלון אוטומטי, ללא מגע יד אדם, שמופעל על ידי כרטיס אשראי, בכל שעה, לרשת המלונות האלה, שקראנו להם "מלונות יפניים" כי נראה היה שנועדו לאנשים ממש קטנים, קראו "פורמולה". וכך, בצומת הבא ובניגוד גמור לדעתה של אסתי שסבורה הייתה שכל סטיה מהיעד פוגמת ביעילות המסע, פניתי ימינה והתחלתי לחפש את המלון. במקומו מצאתי בי אנד בי ונכנסתי לשם, בלי להמשיך לחפש, וחבל, לא נורא אבל חבל, כי לא מצאתי מלון פורמולה בטיול הזה, למרות שרציתי מאוד לחזור על החוויה.
בכלל, היה משהו בטיול המופלא הזה שהתכתב עם הטיול המופלא ההוא, הייתי במקומות דומים, יכולתי לעשות שלום עם נקודות כאובות קצת בתוך הלב שלי, שהזיכרון שלו מדהים אותי כל פעם מחדש. איזו קפיצה הרביץ כשהמילה "פורמולה" נאמרה, למשל.
הבי אנד בי היה נתון בתוך חצר ובה שער נעול, ואני, לבד, בשעה לא סבירה, יצאתי מהאוטו וצילצתי באינטרקום. קול מנומנם שאל אותי לרצוני ועניתי שאני צריכה לישון, כי נהגתי אחת עשרה שעות רצוף ואני צריכה להגיע מחר לפריז. הוא פתח את הדלת.
נכנסתי לחניתי. המקום נראה רע, אבל פקיד הקבלה היה נער בן עשרים, סטודנט לכלכלה שמתגורר בפריז, ואחרי שהתמקמתי בחדר והתקלחתי במקלחת מגעילה קצת, לקחתי את המחשב שלי וירדתי למטה, לשתות קפה שהוא הבטיח להכין לי, או לפחות לחמם מים ושאני אבוא עם כל המצרכים, ולחבר אותי לרשת.
את הדבר האחרון לצערי לא הצלחנו לעשות. נדמה לי שהוא לא רצה באמת לחבר אותי, ועשה "מאמצים" מדומים להצליח, ואני שקלטתי שאין מאחורי המאמצים שלו כלום, טירטרתי אותו בכוונה לזייף עוד ועוד מאמצים, עד שהבנתי שכנראה אסור לו פשוט.
וויתרתי. דיברנו קצת, החלפנו טלפונים, השעה הייתה שתיים בלילה כשהלכתי לישון.
פתחתי את החלון ועישנתי בחדר, למרות האיסור, המחיר היה מטורף, ארבעים יורו ללילה בלי ארוחת בוקר. והתעצבנתי קצת.
בבוקר קמתי בערך בעשר. שום דבר לא העיר אותי, הבחור כבר לא היה שם. קבענו שאם ארצה אסמס לו שיבוא לאכול איתי צהריים ואם ירצה יצטרף.
לא סימסתי.
הוא אמר לי פתאום, בלילה, שהוא התפטר היום מהמלון וזה הלילה האחרון שלו. הוא עשה שם הכל במשמרות הלילה ונוסע רחוק הבייתה, לצד השני של פריז, ונמאס לו. לומד כלכלה. חושב אולי יום אחד לפתוח מלון משלו.
בבוקר ביקשתי מאסתי להמנע בניווט מכבישים ראשיים. הפעולה הזו האריכה את הנסיעה בעוד שעתיים, אבל ההופעה הייתה בשמונה בערב והיה לי זמן. רציתי לראות קצת את הנוף הצרפתי. הוא לא היה אטרקטיבי במיוחד, בקושי נופים ירוקים, בקושי דרכים יפות, בעיקר אזורי תעשייה ופקקי תנועה כל מיני. אבל לא היה אכפת לי.
כשהתקרבנו ליישובים בפאתיי פריז פתאום ראיתי נהר ופניתי אליו. אסתי לא ידעה את נפשה. "טרן אראונד וון פוסיבול" חזרה ואמרה, וניסתה אפילו לעבוד עלי עם: "טרן לפט, דן טרן לפט" אבל אני קלטתי ולא נפלתי בפח. הגעתי לאזור של נהר מלא מלונות חמודים ורציתי לעצור. למה לא עצרתי שם? לא יודעת. הדרך הסתבכה ואסתי כל הזמן עשתה חישובי דרך מחודשים וקראה למסלול שבחרתי "אנ נואון רואוד" באופן מעט מעליב. בסוף אחרי שטיפונת בהיתי בנהר, טיפונת לא מספקת, נתתי לה להוציא אותי משם ולהחזיר אותי לדרך המלך, לפריז.
כל הנסיעה הזו, היה לי רצון עז, דוקר כמעט, לשבת ולבהות בנהר. להתחזק ממראה מים זורמים להם, משתקפים להם.
בדרך לשם לא הזדמן לי, למרות כמה מרידות שמרדתי באסתי ובדרכים הידועות שלה.
ואז אחרי ששלוש פעמים חשבתי שאנחנו כבר בפריז והתבדיתי, זה התחיל סוף סוף להיות פריז. רחובות ושדרות, בתי קפה ואנשים שנראים מודרניים יותר, עסוקים מאוד, למרות החופשה, מקומיים מאוד.
כבישים יפים, הולכים ונעשים הומים יותר ויותר, והינה אנחנו מגיעים לנהר, עוברים איזה גשר, נכנסים לשדרה שכבר ממש, נראית פריזאית.
ואני התחלתי לעסוק בתחביב שלי, בלי שאסתי תשמע התחלתי לשאול אנשים ברמזורים איך אני מגיעה ל"לה גרנד רקס" מילים שביטאתי במבטא צרפתי כל כך חינני שהייתי צריכה להפסיק את ההסבר השוטף שלהם בצרפתית ולהעביר אותם לאנגלית בעדינות.
ומישהו נחמד אמר לי "מכירה מקדונלדס? תעברי את הבסטיליה, תמשיכי ישר ואחרי מקדונלדס תראי אותו, את הגראנד רקס שלך". וכך היה.
ראיתי אותו, עברתי אותו ואחרי כמה ניסיונות כושלים לחנות נכנסתי לסמטא מעברו השני של הכביש, מטר מהמקום, ומצאתי שם חניה כלשהי. ממש ליד בית קפה. ממש ליד שלט "אסור לחנות".
יצאתי מהאוטו ושאלתי את יושבי בית הקפה אם מותר לחנות כאן.
הם משכו בכתפיהם וחזרו לאכול אבל אני לא וויתרתי. "מה כתוב כאן בשלט?" שאלתי ואחד מהם התנדב לתרגם "אין חניה, רכב חונה ייגרר" תרגם. ואמרתי אז למה כששאלתי אם מותר לחנות לא עניתם? הם חייכו.
נכנסתי לבית הקפה ורציתי להזמין משהו. אמרתי לעצמי, שאני ליד האוטו ומקסימום אזיז אותו משם.
בסוף התפנתה חניה ממול ועברתי לשם, מישהו יצא ממנה, ושאלתי אותו אם הוא מוכן לחכות, הוא הסכים אבל כשכבר חניתי אמר לי שזה מקום לרכב גדול ויגררו אותי. אני התיישבתי בבית הקפה מימול, שהיה גם מסעדה, ואמרתי, שאם תבוא משטרה אני מיד מזיזה את הרכב, אבל כאן אני רוצה לחנות. ברחוב הזה, וצריך רק לחכות שתתפנה חניה מתאימה.
הייתי רעבה מאוד וישבתי באותה מסעדונת בפריז, מאוד קרוב למקום ההופעה, השעה הייתה בערך אחת בצהריים, לפני עשרים וארבע שעות עוד הייתי במלון בפראג, עוד הייתי מלאת פחדים. שהשארתי מאחור.
הזמנתי ברווז ותפוחי אדמה וסלט, לשתות הזמנתי יין הבית, אדום, והוא הגיע בקראף מגניב. האוכל היה מצויין, אכלתי ושתיתי, והסתכלתי על האוטו וחשבתי לעצמי שאני בפריז, כאן, ויפה כאן, וכמה אני שמחה שבאתי.
כשגמרתי לאכול הזמנתי קינוח, וקפה, וישבתי ועישנתי סיגריה ושתיתי את היין והקפה לסירוגין וחשבתי על ההופעה של טום וויטס שתתחיל בעוד כמה שעות, והחלטתי שברגע שתסתיים אצא לדרך, בחזרה. ואנהג כל הלילה.
שאלתי את בעל המקום איפה מותר לחנות והוא הצביע על צידו השני של הכביש. בדיוק כשהצביע התחילה להתפנות חניה. ביקשתי ממנו לגשת ליוצא ולבקש ממנו לחכות לי רגע, יצאתי מהחניה שלי והתקדמתי לעבר זו שמתפנה, אליה נכנסתי ברוורס מדוייק, שעיכב את ההוא מההתחלה. ככה הרווחתי כמה קללות, אבל באמת, לא היה אכפת לי. יצאתי מהאוטו בידיעה שזהו, אני מסודרת עם עניין החניה ויכולה להשאיר את הרכב כאן עד אחרי ההופעה. המזוודה נשארה באוטו, את המחשב לקחתי איתי וקיוויתי שלא יפרצו ויקחו לי את הבגדים, שזה כל מה שהיה במזוודה. בשירותים של המסעדה החלפתי בגדים, התרחצתי קצת ושיפרתי הופעה.
שילמתי על הארוחה ויצאתי לקחת את הכרטיס שחיכה לי בקופה. תור ארוך ועצום של אנשים כמוני היה שם, אקסנטריים, מוזרים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, חלק בטח היו ישראלים אבל פחות מאשר בפראג. השעה הייתה שלוש בצהריים ואנחנו חיכינו רק לקבל את הכרטיסים, עד ההופעה היו עוד חמש שעות.
הכרטיס היה מעוטר בכסף וקשת של צבעים מנצנצת ממנו, והמילים טום וויטס, אורכסטרה, אזור F, בלטו מתוכה בשחור חזק. הלב שלי דפק חזק כשהסתכלתי על הכרטיס, ואז הכנסתי אותו לתיק הגדול שקניתי בפראג, תיק מחשב עם המון תאים ואפשרויות, שהצמדתי אלי כל זמן שהייתי רחוקה מהרכב. בתוכו הייתה כל הזמן הזה גם אסתי, אבל היא ישנה ולא ידעה.
היו לי שלוש שעות להעביר בפריז, ואחרי שלא הצלחתי לשכור אופניים לשעה נכנסתי למטרו - (הסבירה לי הכל צרפתיה מגניבה שהציעה לי לנסוע לשאנז אליזה), משננת וקוראת שוב ושוב את שמות התחנות, מחליפה קו ונוסעת עוד תחנה: פרנקלין ד. רוזוולט. יצאתי ממש במרכז השדירה,
נפלתי לתוך סייל של "סליו", וקניתי שני סוודרים, מכנס וכמה זוגות גרביים. פתאום שמעתי את המוסיקה של בית קטן בערבה. זה היה כל כך מוזר במקום כזה, אבל מיד ראיתי מאיין בא: מופע ברייקדנס חיכה את לורה יורדת מהגבעה, ואת קארי נופלת, או אולי להפך? הקהל צחק ומחא כפיים, שמו מטבעות בכובע פריזאי.
אחר כך התיישבתי בבית קפה בשדרה, מול שער הניצחון, ועישנתי סיגריה.
הייתי עייפה בכל כך הרבה מובנים, שלא ידעתי את נפשי. הרגשתי שזו באמת מנוחת הלוחם. הייתי בפריז, אתמול עוד הייתי בפראג, ומחר אצטרך לשוב לשדה התעופה ולארץ. היו אלה דקות מעטות של מנוחה, שיתנו לי כוחות לנסיעה הארוכה והקשה בחזרה, אחרי ההופעה.
נזכרתי בהופעה. נשארו לי עשרים דקות בערך. במקרים כאלה אני תמיד מדליקה עוד סיגריה אחת אחרונה.
ההופעה הייתה נהדרת, הזכרונות שלי מטום, היחסים, הכל ניצל, תוקן והושב על כנו.
פחדתי אז שאם לא אסע לא אוכל יותר להקשיב למוסיקה שלו. שהזיכרונות יהפכו כואבים, ורציתי שהאושר יישמר. והמסע שנועד להציל את היחסים אכן פעל את פעולתו.
החופש לתקן היה נכון.
ואני יודעת שאם לא הייתי נוסעת לבד מי שלא היה איתי היה מוריד אותי מהר מן הרעיון. ואולי הייתי מוותרת, ואולי הייתי נהנית כל כך הרבה פחות מן הטיול. מזל. מזל שנסעתי לבד ויכולתי להיות כל הזמן בתנועה. לאן שאני רוצה.
בכיתי בהופעה, הייתי קרובה אל הבמה וראיתי הרבה יותר טוב, הכל היה מקסים ומרגש, טום בן 59 ויש לו בילט אין את העומק האפל והמיוחד הזה, שהחיים לא יכולים לקחת ממנו. גם אם הוא נשוי עם שני ילדים או יותר, מסודר ומאורגן ואוהב את אישתו, הוא יאהב אותה מתוך האפלה ויקדיש לה שירים שאיש לא יקדיש לאישה בעולם חוץ ממנו לאישתו. רק הוא יכול להבטיח לה אני אהיה הפרוטות על עינייך.
הקהל אהב אותו כל כך, מחא כפיים וצרח, אני והאישה שישבה לידי הרענו ושרנו יחד איתו, יכולתי לשמוע את שכניי לשורה שרים, לואטים את המילים ומוחאים כפיים, הייתי בתוך מהומת יצירה ובעיצומה של סערה רגשית, הוריקן שעובר מעיר לעיר ממדינה למדינה וסוחף, בכל עיר, חבורה אחרת של אוהבים. וידעתי שעוד מעט הוא יחלוף וימשיך בדרכו וישאיר אותי לצד הדרך, מלאה כמיהה וגעגועים לא מוסברים ורצון לכתוב.
וכשיצאתי משם המון חיכה ליד האוטובוס של טום, והפועלים התחילו להביא ארגזי סאונד למשאית הציוד, והבנתי שהוא ממשיך בדרכו, לדבלין נדמה לי או אדינבורו. אני רציתי לפגוש אותו ואז, לא רציתי יותר כלום. חזרתי לרחוב הקטן בו חניתי, היה שם בית קפה ואני שאלתי את המלצר אם היה בהופעה, הוא אמר שדוקא רצה ללכת אבל הוא היה מוכרח לעבוד.
הזמנתי אספרסו כפול וסודה שתיתי, הייתי עייפה, נשענתי על עמוד ליד בית הקפה כי אסור לעשן בפנים ונזכרתי באל גאוצ'ו בפראג שם אכלתי סטייק ארגנטינאי וכדרכי בקודש החזרתי אותו כי היה מבושל מדי. חשבתי על זה כי מצאתי חניה כמו שאני תמיד מוצאת, והחזרתי את המנות שלא אהבתי כי ככה אני עושה, וידעתי שאצא לדרך עכשיו ואתקדם ככל שאוכל כי אני מעדיפה ככה, להתחיל לנוע, להתחיל לצבור קילומטרים.
והיה לי דחף לגנוב את כוס האספרסו האדומה, היפה, אבל את זה לא יכולתי להביא עצמי לעשות.
הדרך בחזרה הייתה בעיקר ניסיון להיות בטוחה שאני אכן ערה ונוהגת ולא מדמיינת שאני נוהגת ובעצם ישנה וקרובה להתעורר בתעלה לצד הדרך. הייתי כל כך עייפה שנאלצתי לעוות את פני, לצבוט את עצמי, לשיר בקול רם ולבסוף לעצור ולישון בתחנות הדלק שבדרך. בכל תחנה יש חנות של 24 שעות, ומולה חניתי את האוטו ואת עצמי ונעלתי את הדלתות ונרדמתי, התעוררתי אחרי שעה והרגשתי שעדיין אין לי כוחות להמשיך וישנתי שוב, ואחר כך שוב, ובסוף, רודפת אחרי השחר, חזרתי בכוחות מחודשים של הכביש המהיר.
האישה ההיא, המבוגרת שעודדה אותי לצאת, מה הייתה אומרת לו ידעה שאני ישנה בתחנות דלק? לא פחדתי. החלונות היו נעולים והייתי קרובה לאנשים שנכנסו ויצאו. חשבתי לעצמי ברגע מסויים, גם אם ירצו לפרוץ את האוטו אני לא יכולה להמשיך, כך שזה לא משנה, כרגע, אני עייפה מדי. תפרצו תפרצו, מלמלתי ונרדמתי.
התעוררתי באור יום כמעט, ומקום שנראה לי צר וחשוך היה מלא אנשים, מרכז לא קטן עם בתי קפה וחנויות עיתונים ואנשים עם ילדים וכלבים. התרחצתי קצת בשירותים מקומיים וקניתי לי קפה וסנדביץ.
ישבתי מול הנוף ואכלתי לאט, ושתיתי לאט ועישנתי שוב.
ואז הערתי את אסתי וחיברתי אותה לחלון. שתגיד לי לאן עכשיו.
בכניסה לצ'כיה ביקשתי מאסתי להמנע מהכבישים המהירים, ומשעה וחצי להגעה עברנו לשלוש, והמרחק הוכפל. לא היה אכפת לי. מאותו רגע נסענו בשבילים מתפתלים בין ובתוך יערות, ובתים ציוריים ועיירות ציוריות ובגשם שוטף שנחלש. ופתאום ראיתי אותו, את הנהר, שחיפשתי כל הנסיעה.
הוא היה גדול ויפה והוביל אליו שביל לא ידוע, ואסתי ממש התרגזה. היא הייתה מודאגת וביקשה ממני כל דרך אפשרית לחזור למסלול, ובסוף השתתקה, ודווקא זה צבט את מצפוני מעט.
עצרתי בצד האגם, יצאתי ממנו ועם בקבוק שתיה וקופסת סיגריות הסתכלתי על המים והסתכלתי עוד על המים.
והמיים נצצו והייתה סירת מפרש ושחפים, ואורות וצללים עם הנהר ועצים ירוקים סביבו וקרניי שמש משתברות ואף אדם אחר מלבדי.
ישבתי וטענתי את חושיי בשלווה של נהר צ'כי.
כשחזרתי לכביש נתתי לאסתי את המושכות, ולא צייצתי כשהחזירה אותי לכביש המקורי, ורק כשהגענו לאחת מאותן חנויות פטורות ממכס בשולי צ'כיה עצרתי וקניתי קצת דברים.
שוקולד וסוכריות ובושם.
ואז הרגשתי שראיתי מספיק מהנוף המתפתל והיפה, השעה הייתה חמש בערב ובתשע הייתי צריכה להיו בשדה.
שיניתי את ההעדפות של אסתי והיא שמחה כל כך שבכלל לא שמה לב שאנחנו לא באמת נוסעים לפראג. משום מה לשדה התעופה לא הצלחתי לשכנע אותה לנווט, ועד הפיצול לקחה אותי במהירות ובאושר. ואז הגיעה הרגע, בו לימיני התפרשה הדרך לפראג העיר, ולשמאלי הדרך לשדה, ואסתי אומרת פנה ימינה, והשילוט אומר לי לפנות שמאלה, ואמרתי אוי, אסתי אסתי, וליטפתי אותה על הצג היפה שלה, וכיביתי אותה, כי הגיע סוף המסלול, הגענו ליעדנו ועכשיו צריך לחזור הבייתה. ואת זה אסתי לא יודעת לעשות.
אחרי שעברתי את מבחן הרכב, (אין שריטה, המיכל מלא והכל שם), הלכתי גאה לכיוון אולם היוצאים. המזוודה (לא אני) עלתה ארבעה קילו בטיול הזה. (אני חושבת שאני דווקא ירדתי). ואני נרדמתי כמו תינוקת ברגע שנכנסנו למטוס. החושך והזמזום, וקולו הרך של טייס, היו כמו שיר ערש באזניי, סוף סוף מישהו אחר נהג, ויכולתי לישון.
אחי הגדול בא לקחת אותי מהשדה, והארץ, על העצבים והחום והרעש עוד לא התעוררה בחמש בבוקר. היו לי עוד כמה שעות של מזג אירופאי, לפני הלם התרבות הקטן, הצפוי.
והיום, כמה ימים אחרי אני חושבת: זה העניין: לאהוב את המוסיקה, לחפש אותה בכל מקום בו היא נמצאת, להיות שם גם אני. כמו בשיר של טום, בכל מקום בו אניח את כובעי שם נמצא הבית, לדעת שהכי נכון ובטוח, מרגש ומפרה, זה תמיד להשאר בתנועה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
