| 9/2008
הצד השני של הדלת
החתולה הלבנה משלבת חירשות עם חוש התמצאות לא משהו, וככזו, היא כמובן מעוניינת תמיד לצאת מהבית, לחקור ולדרוש את העולם, אם לא את הקולות יש שפע של ריחות ותחושות, כמו הרוח על פרווה לבנה או השמש על עיניים כחולות, ומגע מקק רועד בכפה ורודה, רועד ומתחמק, נתפס ונאכל.
מהצד האחורי של החצר היא כבר מזמן יוצאת כשהיא רוצה, לפעמים רק לשבת על החלון ולהסתכל על חתולים וציפרים ולפעמים לצאת למסעות חקר ארוכים יותר, פנימה, אל תוך סבך השיחים המפריד בין החצרות.
ולפעמים כשלצאת מהחלון כבר לא מאתגר את חוש ההרפתקנות שלה, היא שוב חוזרת לבקש את הדלת .
הו, הדלת סגורה בפניה, שלא תבוא אחרינו לכביש, שלא תאבד בין הכניסות או תחכה ולא תמצא אותנו, כי אי אפשר יהיה לקרוא לה.
לכן אני תמיד מקפידה לסגור את הדלת כשאני יוצאת, לא לתת לה לחמוק ממני, למהר ולקחת את הכלבים ולהסתלק לפני שבכלל תשים לב שהדלת נפתחה.
הלילה החלטתי לצאת לטיול אחרון עם הכלבים, והיא פרצה לה החוצה. לא עזרו ניסיונותיי לעצור אותה ברגלי, היא קפצה כמו פנתרה, החזרתי אותה וברחה שוב. עלתה לקומה השניה ואני, והכלבים, חסמנו את דרכה, היא התחפשה למדרגה, מצטופפת לאורכה ועוצמת עיניים אבל לא השתכנענו. אני אחזתי בערפה ונשאתי אותה מתפתלת (באיזה גיל הם מפסיקים לשמוט אברים כמו גורים, כשהם נישאים בערפם??). היא נשכה את רגלה מרוב עצבים ואני שמטתי אותה פנימה, היא פתחה בריצת אמוק בבית, זועמת ומייללת, שוב לא נתנו לה לעבור את הדלת. אנחנו יצאנו לטיול.
כשחזרנו, היא לא הייתה בבית. זה כבר קרה פעם, אבל אני חששתי, כי היא הייתה כל כך כעוסה שלא יכולתי להיות בטוחה שלא עזבה אותנו, ממלמלת בכעס יללות.
חיכיתי לה ערב שלם. שכנתי שבאה איתי לטיול הכלבים והייתה עדה למתרחש חיפשה אותה קצת בגינה ואני כבר הייתי עייפה. אבל לא יכולתי לישון עד שהיא תחזור.
ואז חשבתי, יש שלוש כניסות לבניין, צריך לעבור בכולן ולחפש אותה. אולי עלתה למעלה, אפילו בכניסה שלי.
לא דאגתי לשום דבר שיכול לקרות לה בצד שהיא מכירה אבל חששתי שניסתה להגיע לדלת מצידה השני. העלום, זה שסגור.
קמתי ויצאתי לחפש אותה.
עברתי בכניסה שלי, טיפסתי לקומה השניה והיא לא נראתה בשום מקום. אם התחפשה למדרגה, התחפשה טוב הפעם.
המשכתי לכניסה הראשונה, הדלקתי את האור, (ממש אתמול תיקנו שם את המפסקים, ודרשו מועד הבית, שהם לעולם לא משלמים, להשתתף איתם בעלויות) השתמשתי במפסק להדליק את האור ועליתי לקומה השניה, מחפשת אותה למרות שהאור כבה במהירות והשאיר אותי בחושך. היא לא הייתה שם.
בכניסה השלישית בכלל לא היה אור. צעדתי לעבר חדר מדרגות חשוך, בכניסה שכל דייריה שוכרים, וחלקם קצת מחוספסים איך לומר.
נכנסתי פנימה.
במחצית הדרך למעלה, מצאתי אותה ישנה על המדרגות.
היא נראתה קטנה בכניסה לא שלה, אבודה. כנראה הגיעה לכאן ולא הצליחה למצוא אותנו, ולא נפתחה שום דלת, אז היא חיכתה, ונרדמה.
כשהגעתי אליה שמחה למגע ידי. לקחתי אותה על הידיים לכיוון הבית, היא התנגדה קצת. חוסר אמון בסיסי כזה, שיחררתי אותה בחדר המדרגות הנכון ופתחתי את הדלת. לקחתי אותה שוב על הידיים להכניס אותה. קפצה מתוך ידיי אל תוך הבית בקפיצה מוטרפת מעט.
נעצרה והתחילה ללקק את עצמה.
בישרתי לשכנה שהיא נמצאה וזו באה לראות אותה. היא תהתה איך מצאתי אותה ואני חשבתי, 'אני מכירה את החתולה שלי'.
אחר כך כשהלכה השכנה חשבתי - אולי אלמד אותה. פעם אחת, איפה אנחנו ואיך מגיעים ומה עושים.
פתחתי את הדלת. החזקתי אותה פתוחה וסימנתי לה בשפת הסימנים שלנו לצאת.
על התשובה שלה בשפת הסימנים שלנו אני מעדיפה לא לחזור.
מילא, סגרתי את הדלת ומילאתי את קערת האוכל שלה. נתתי לה כמה פירורי אוכל מכף ידי, היא נעה בין חוסר אמון להתחככות אוהבת.
אחר כך מאסה בי ובכירכוריי, והתיישבה להתרחץ שוב. אני חזרתי למחשב לכתוב.
לפני כמה דקות שמעתי אותה יוצאת, מהחלון.
אני תוהה.
יש סיכוי שאצטרך לחפש אותה שוב, הלילה, מהצד השני של הדלת?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
