| |
תיאטרון חדרי ההלבשה"החיים הם רשימת נוכחות, אתה חייב להתייצב כשקוראים לך, זה החוק היחיד" (ג'ון אירווינג) |
| 9/2008
חגים עושים אותי 'טומטמת קצת
חגים עושים אותי 'טומטמת קצת. לחץ להגיע וזה, לתלבש וזה. משפחה משלי שאני שתלתי, עדרתי וזרעתי אין לי, אבל באה עם הכלבים ו"אל תאחרי" כל הזמן. ונהיית קצת 'טופשת בחג.
קבעתי תור למספרה לעשות צבע ופן, קניתי אתמול שמלה ואני מתכוננת, ומרגישה בעיקר לא מאוזנת. יש עוגה - - יש עוגת גבינה כזו שקניתי לעצמי אתמול ואני אוכלת אותה בהתמדה מאתמול בלילה. מה לי ולעוגות? את זו אני אוהבת. אבל נהיית קצת 'כפייתית בחג.
צריך לצאת, פקקים. כל הגוף חלשלוש כזה. מהמפגש הצפוי עם כולם, מהשאלות שיבואו, מאלה שכבר לא באות.
אנשים כבר לא שואלים מתי תתחתני וכאלה. זה היה אמור להרגיע אותי שהפסיקו לשאול אבל נהיית קצת 'צייקנית בחג.
רגשות אשמה מציפים אותי מכל מיני כיוונים, למה אי אפשר פשוט להרגע? חגיגה אצלי לא תהיה אף פעם. אף פעם לא אהיה מספיק מבוגרת כדי לעשות את החג אצלי. למה לעשות אצלי? זה אומר שתשעים ותשעה אחוז מהמבקרים יצטרכו לצאת מהבית שלהם ולבוא אלי. ורק אני, אחת, אוציא את כולם מהבית. ככה, בכל שנה כמה יוצאים וכמה מארחים. אז להם זה יוצא בסדר. אגב, גם בסדר זה יהיה ככה. אני תמיד אהיה מישהי שמגיעה אל - בית של - נהיית קצת 'צטרפנית בחג. נלווית, 'צטרפת לחגיגות של אחרים. נספחת, 'תארחת.
ודאי אקבל מחמאות על השמלה והשיער ורק אחי הגדול יגיד שהשמנתי או ינסה להיות כנה. רזיתי אבל לא מספיק. המשפחה שלי נהיית קצת 'פחתית בחג. כל שאר השנה לא רואים כמעט אחד את השני. פתאום נהיית הצטרפות, של כל מיני ישויות שבימים כתיקונם עושים איש לביתו וממהרים בביתם, כבישיהם ושביליהם, או ישנים ספונים במחילותיהם.
אני בטוחה שהחיים שלהם מעניינים, רק לא אותי, בטוחה שגם אני לא מעניינת אותם, אבל כולם נהיים מאוד 'תעניינים בחג.
משלימים חוסרים ופערי מידע. אין לזה המשך. שיחה שלא הסתיימה בחג לא תימשך למחרת. שכחתי לשאול את הבת דודה דרגה שבע שגרה למרגלות החרמון אם נפרדה מהחבר? מקסימום אשאל אותה בפסח. אם הם יגיעו. לפעמים השלג נערם בדרכים וחוסם את הכביש. לפעמים צריך לחכות שנתיים בשביל לקבל תשובה על שאלה קטנה אחת. לרוב כשכבר את שואלת אם נפרדה מהחבר היא תגיד לך "איזה מהם". ואז תקום ואת תראי שהיא בהריון והתחתנה בכלל.
רוצה לאחל שנה טובה, איחול זה מוזר, שנה אף פעם לא לגמרי טובה או לגמרי רעה, שנה זו שנה, והיא שרשרת אירועים מצטרפים 'חד לשני, לא לוקחים אחריות אחד על השני, לא חותמים על שום איחול.
זה לא באמת, כולם יודעים ומדחיקים, נהיים קצת 'דחיקנים לקראת, למרות שברור לגמרי, שזה סתם משהו שהתחיל
כשהתחלקנו, ימים ושעות חודשים ושבועות והדבר השרירותי הזה - שנה.
שתהיה חצי שנה טובה וחצי שנה יותר, שיהיה 'סדר, שיהיה חודש טוב תמיד אחרי חודש רע, שיהיה שבוע טוב, ושבשניים עשר החודשים הבאים - יהיה סוג של אחידות בתוצאה, משהו חיובי, משהו שמדבר באותה שפה. שיום ירדוף יום ויכה אותו אם הוא לא היה טוב שהימים הבאים עלינו לטובה ילמדו להיות טובים.
נהיית קצת חילונית, קצת מציקנית, קצת "למה את לא יכולה פשוט לאחל שנה טובה ולסתום את הפה??"
שנה טובה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
