לא פלא שחצי שנה ומעלה אני יושבת וחושבת אם אני באמת רוצה להתחיל/להיות/לבנות קשר רציני.

כי אני ידעתי בדיוק מה זה אומר בשבילי...זה אומר מצבי רוח זה אומר שפעם אני בדיכאון כי אנחנו רבים או פעם אני שמחה כי אמרת משהו...

לא אוהבת את זה...פשוט לא אוהבת,שאני לבד אני מצליחה לייצב את עצמי,המצבי רוח שלי תלויים רק בי ושום דבר לא יגרום לי להיות בדיכאון אם אני לא יכניס את עצמי לזה...אבל למה הכל משתנה שיש עוד בנאדם בתמונה?...

איך זה שזה מה שגורם לי לאבד את היציבות...מוציא אותי משיווי המשקל,משגע אותי מרוב מחשבות על מה לעשות ואיך לעשות כדי שהצד השני ירגיש הכי נוח וכו וכו'...

ועדיין הכל איך שהוא מצליח להתפקשש,הכל נגמר בעצבים.

ובאמת שאני מנסה להבין בכל דרך אפשרית...אבל האם הצד השני מנסה להבין אותי?...לא נראה לי...לפחות לא במקרה שלנו.

זה משגע אותי איך שמתי שאני אומרת שאתה נעלם אתה אומר לי שאתה לא עושה בטן גב ואני יודעת את זה ואני מבינה שאתה עסוק...

אבל שאתה אומר לי שאני נעלמת לך ואני אומרת לך שאני הייתי טיפה עסוקה אז פתאום זה לא בסדר,פתאום אני לא מקדישה לך מספיק זמן ואז אתה מתחיל לעשות לי מצפון כאילו אני זאת שלא בסדר "קיצר לא משנה,תודה על הזמן שלך שיהיו לך חיים טובים" מה קרה? יומיים לא דיברנו אז זה לא בסדר?! אז אני נעלמת?! אז אני לא רוצה להקדיש לך זמן?!...ואז קורה מה שאני הכי שונאת...אתה מוציא עלי את כל העצבים שלך ואז בורח,ואז אתה מפסיק לענות לי להודעות ולא עונה לי לשיחות ואז מתי שאתה עונה לי ואני שואלת אותך מה קרה "תחשבי קצת ותביני לבד"

ואני אומרת "מאיפה אני אמורה להבין?! מהאוויר?!". לא יודעת למה אתה רגיל אבל אני רגילה להגיד מתי שמשהו מפריע לי,ובצורה קצת יותר נעימה ורגועה,אנלא סובלת לדבר בעצבים אבל אצלך זה נראה לי תחביב לכעוס,כאילו אני באה לעשות לך רע כאילו בא לי לעצבן אותך זה איך שאתה מתנהג.

אני מתכוונת להגיד לך בדיוק מה אני חושבת....שאם אתה תמשיך להתנהג ככה אז אני מוותרת מהתחלה,תודה שלום ולהתראות.