חשבתי לעצמי שהגיע הזמן להתבגר. אני כבר לא ילדה קטנה, אפילו גדולה למעשה, כמה זה קשה ? אני בוגרת וגדולה. אני ילדה ומפונקת. מרשה לעצמי להחלש מול כולם. לא חושבת על הרע הנסתר.
ויש שם. רב נסתר. וכולי אמונה עיוורת שכשהכל מונח, על השולחן, כל הקלפים כולם. לא יוכלו לפגוע בי.
ואם כך, איך זה שאני מוצאת את עצמי כל כך פגיעה ? והשריון ששברתי מוטל על הרצפה, לועג לי.
וזה לא שהם מכוונים, הם פשוט לא חושבים. מקלים ראשם.
יש המנון אותו הם נושאים. מילה אחת, המנון של חיים. בחירה- הם שרים אותו מידי ערב וליל. מנקרים לי אל תוך המוח. אולי הוא סוף סוף יתפוס ויעכל. את מה שנכון. את מה שראוי. את מה שהגון. את מה שמסודר. את מה שהוכתב מזה עידן בעידנים ואינו בר שינוי ברבות השנים.
מתערבלת. יש בי שניים על צומת של דרך ארוכה, בלתי נגמרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
