זו רק אני.

ולפעמים, כשאני מוצאת קצת זמן לעצמי,

אני חושבת שרק אז הרגשות נמצאים במרכזו של עניין.

ואז אני מרגישה, לאט לאט,

שהייאוש עדיין לא עבר,

שהפצע עדיין לא הגליד,

שהכאב עדיין לא נמחה.

אבל למרות הכל, אני יודעת שיש לי אותך.

ואני יודעת שיש לי את החוט הזה, שמקרב ביני לבינך,

החוט הזה.. שאני מנסה לשמור עליו מכל משמר,

דואגת עליו פן ייקרע, ייקשר, ינותק.

החוט הזה, שמעביר בין שנינו רגשות שונים כאלה.

ועדיין, הייאוש לא עבר - אבל בסופו של דבר, הזמן עושה את שלו.

והפצע עדיין לא הגליד - אך עם מעט חום ואהבה, מעט חומר חיטוי משונה שכזה, אני סבורה שהכל יכול להשתנות.

והכאב עדיין לא נמחה.

הכאב מעולם לא יימחה,

הכאב הוא זכרון.

אבל רק כשיודעים מתי להפסיק לכאוב.. אני חושבת שיהיה אפשר להתחיל לחיות.

רוצה קצת זמן לעצמי, עם השקט שלי, מה שנראה כבלתי-אפשרי בימים האלה.

אבל זה יעבור, אני בטוחה בכך.

הכל לבסוף יעבור, אבל החוט רק יתהדק לו, לאט לאט, בין שנינו.

ואני לא בטוחה,

מעולם לא הייתי בטוחה.

אבל אני מרגישה, אני אוהבת.

 ולדעתי.. ההרגשה, ערכה עולה על הבטחון.