זו רק אני.

ולפעמים, כשאני מוצאת קצת זמן לעצמי,

אני חושבת שרק אז הרגשות נמצאים במרכזו של עניין.

ואז אני מרגישה, לאט לאט,

שהייאוש עדיין לא עבר,

שהפצע עדיין לא הגליד,

שהכאב עדיין לא נמחה.

אבל למרות הכל, אני יודעת שיש לי אותך.

ואני יודעת שיש לי את החוט הזה, שמקרב ביני לבינך,

החוט הזה.. שאני מנסה לשמור עליו מכל משמר,

דואגת עליו פן ייקרע, ייקשר, ינותק.

החוט הזה, שמעביר בין שנינו רגשות שונים כאלה.

ועדיין, הייאוש לא עבר - אבל בסופו של דבר, הזמן עושה את שלו.

והפצע עדיין לא הגליד - אך עם מעט חום ואהבה, מעט חומר חיטוי משונה שכזה, אני סבורה שהכל יכול להשתנות.

והכאב עדיין לא נמחה.

הכאב מעולם לא יימחה,

הכאב הוא זכרון.

אבל רק כשיודעים מתי להפסיק לכאוב.. אני חושבת שיהיה אפשר להתחיל לחיות.

רוצה קצת זמן לעצמי, עם השקט שלי, מה שנראה כבלתי-אפשרי בימים האלה.

אבל זה יעבור, אני בטוחה בכך.

הכל לבסוף יעבור, אבל החוט רק יתהדק לו, לאט לאט, בין שנינו.

ואני לא בטוחה,

מעולם לא הייתי בטוחה.

אבל אני מרגישה, אני אוהבת.

 ולדעתי.. ההרגשה, ערכה עולה על הבטחון.

השמים החלו להאפיר מוקדם משציפיתי,

ואיתם עלטה - חגה מסביבי ומנסה לקרוע כל טיפה קטנה של אור שמנסה לחדור ללב.

הזמן, שמעולם לא ייחסתי אליו חשיבות שכזו,- נמצא כגורם מכריע לקראת ההמשך,

והאהבה שנמצאת פתאום- לא עוזבת, לא רוצה להגמר.

תחושה של החמצה, מין דז'ה-וו רחוק מן העבר אופף עכשיו,

והדמעות יוצאות בקושי, כמעין נחמה שלא רוצה לפרוץ.

השמים החלו להאפיר מוקדם משציפיתי,

ויחד איתם גם אתה, גם אני.

שנינו ביחד, בתוך מעגל החיים הזה שלא נגמר,

שנינו ביחד, צועדים, צועקים.

שנינו ביחד יודעים, שנינו ביחד אוהבים. מסתירים את הכל מעיני הכל, כואבים קצת בדרך.

שנינו ביחד פוסעים, מהססים, לקראת דרך שכולה טוהר וכאב.

זכרונות מהעבר שלא מרפים, שלא יירפו, באים בהבזקים,

להלחם כבר לא נותר.

התקווה עוד מקננת אי שם, לא עוזבת.

האם גם אתה תישאר? לא תלך? לא תעזוב?

ושנינו יודעים כבר זה מזמן,

הרגש אשר ממלא - הוא כבר לא אהבה,

הוא היאחזות אחד בשני, שמחה.

-

כואב, מוזר ומבלבל להוציא הכל שוב, כאילו לא נגמר.