הוא מוצא את עצמו טס במהירות שיא על פני כביש מהיר. רוב הזמן הדרך ישרה וקל לו, הוא מסרב להודות בזה אבל מעט מפחיד לנסוע ככה, לא משנה כמה נוחה הדרך, ואם פתאום משהו או מישהו יקפוץ או יקפיץ לו באמצע, איך יצליח לסטות בזמן, הוא תוהה, מסיט את מבטו לרגע מהדרך שחולפת במהירות ומגלה שהיא עדיין שם , יושבת על ידו, ממתינה. מתי עלתה איתו לרכב, זאת לא זכר. רק יודע שכל פעם שמביט ונזכר שהיא שם תחושת בטחון ננסכת בו מחדש, חידוש כוחות, תמריץ אנרגיה, חידוד הפוקוס על הדרך. ולעתים יש פניות קלות, לא רציניות. או אז הוא מאט בעל כורחו וגם פנאי יש לו לפתע להרגיש את ידה על ברכו, לשמוע את לחישותיה על אוזנו, לראות את גופה הערום המצפה לו, הממתין בסבלנות גדולה כלכך, עד מתי ימשיך ככה בכלל, מתי המסע הזה נגמר, והוא מאיץ פתאום, הרכב מאיץ ועכשיו בכלל אין סיכוי שיראה, שיבחין, שיתן לה את מבוקשה והוא יודע שסופו קרוב ומחליט שלעזאזל הכל, רגלו נצמדת אל הברקס, חריקה נוראית נשמעת לפני שהוא מטביע בה את עצמו נותן לה את כולו קחי אותי עכשיו לפני שיהיה מאוחר

ואם יצמד אליה מתחת למים, רגליהם נושקות זו לזו במי האגם הקפואים, יחבק ויאהב וירצה וילחש, האם לא יהיה זה אותו הדבר? ואם יגלגל אותה כך שגבה יהיה דבוק אל חזהו החשוף, ליבו המפעם מאיים לבקע את חזהו, אותה עצמה, את העולם כולו, ועכשיו היא שלו וזהו, שלו וזהו, וידיו דורשות את מה שמגיע להן תוך שיטוט על פני עורה הכחלחל לאור הירח הענק שצופה בהם מלמעלה, והוא לא שוכח לגעת גם במקומות שהיא אוהבת אחרי הכל גם לה יש דרישות (לפעמים.)

ידיו אוחזות בעוצמה בגופה העדין ומניפותאותה באוויר אבל היא לוקחת אותו אליה, שניהם משייטים עכשיו במקום אחר בעולם אחר ונושמים אוויר אחר לגמריי חסר גיל חסר ייחוס חסר משמעות

והוא מוצא עצמו לחוץ מתחתיה, אלפי קילומטרים משם, אלפי עולמות משם. את גבו שורטות אבנים לוהטות, גחלים לוחשות, חם לו, חם לו כלכך אבל היא מעליו עכשיו רוטטת ומה נותר לו לעשות חוץ מלחכות לחסדיה שיצילו אותו מהמקום הזה? לכל עבר שיביט יראה רק אש ולהבות וזוהר אדמומי עמום שעולה ממה שהיה פעם עולם ומלואו וכעת רק פחם נשאר, רק פחם נשאר. רק מבט חטוף הספיק להעיף לפני שחבקה אותו בכל כוחה, וכעת רק ריח עורה ממלא אותו עד כלות כך שכל הנקבים נסתמו כל הסבכים נפרמו רק שפתיה שנצמדות לצווארו קיימות , שפתיה החמות כלכך שמשאירות כוויות על עצמותיו הרגישות ולפתע שם לב שכל מקום שבו נישקה אותו עולה קיטור, אדי עשן, והוא כבר כמעט ולא מרגיש מרוב שגופו נמס נמס נוזל נופל מתערבל

צולל. ככל שמשקל המים שמעליו גדל כך יותר אוויר נהיה לו; לפתע החופשיות שבנשימתו מפתיעה אותו ומרגשת ואולי כבר מצא לו סוג של אי מבטחים , אבל איך הגיע למחוז חפצו אם היא לא שם והאם זה לא קצת ניגוד אינטרסים –

נוחת לבסוף על חול רך. מביט השמיימה, רק מים ומים. וסביבו חול רך ומולו עץ דקל עומד, כל כך לבד הוא עומד שהדחף הראשוני היה לגשת אליו לברר את הפשר, את התעלומה, אולי אפילו לנחם אותו, את העץ המסכן, ורגליו נושאות אותו בלי לחכות אל עבר העץ הזה והוא מייד מעניק לו חיבוק רחב, מקיף אותו עם זרועותיו החסונות שהיא כלכך אהבה, אבל רגע משהו חסר כאן משהו לא שלם הרי היא לא באה איתו אז איפה היא כן נמצאת?

בבהלה הוא קולט שהשאיר אותה למעלה, בעולם האכזר, המנוכר עד כאב. קצת קשה לו לגבש את ההחלטה אבל אחרי זמן קצר הוא עוזב את עץ הדקל שנראה לו קצת בריא יותר, זקוף. דוחף ברגליו מציף את עצמו מעל לים רגשותיו תחושותיו עוזרות לו לנווט בין הזרמים שסוחפים לפה ולשם להקות של מחשבות ששטות להן בנחת אבל מפריעות לו לחתור למטרה לבסוף הוא יגיע לבסוף יעלה מעל פני הים העמוק המסתורי המושך מטה מטה מטה

עולה בשאיפה חדה, אוויר קר סותר את פניו. היא שם, מולו ממש, שוכבת על סלע שמואר באור הכוכבים, כמעט אלוהית ביופיה. גופה השמימי נח בעדינות, ערום על הסלע החלק. הוא לא יכול להסיר ממנה את עיניו. מתקרב אליה בשחייה שקטה, עושה אדוות קלות במים לאורך מסלולו. היא עדיין מחכה לו. חיוך מלאכי נסוך על פניה ועיניה נעצמות בשלווה. כל זה מסוכן כמעט, והוא מתעלם מתמרור האזהרה שעולה לפתע בעיני רוחו, עוד רגע ויגע בה, עוד רגע ירגיש שוב, הפעם בזהירות, הפעם בלי להסעיר את החושים, מושיט את ידו, הוא מבטיח, מבטיח שיעשה לה טוב הפעם, מבטיח שלא יגזים לכאן או לכאן, אלא יגונן כמו על הפרח הנדיר והיקר בעולם, הפרח שלו, היא שלו והוא שלה, ידו המושטת כמעט ומלטפת את שערה, עוד רגע ויגע בשפתיה הדוממות –

נחשול מתנפץ ומרעיד את העולם. שמים ומים מתהפכים. נבהל עד עמקי נשמתו, קולט שהיא נעלמה, צורח את שמה, צורח אותה. הכל מבולגן עכשיו. חדרי ליבו מרוקנים, הפוכים לחלוטין, ערבוביה נשפכת ממנו יחד עם כל הדברים האחרים שאי פעם ידע ובטח והרגיש, אבל זה לא משנה עכשיו כי היא לא שם. דורך על כוכב נופל. מסיט את שערו הרטוב מעיניו. היא לא שם עכשיו. לקחה את ליבו איתה . משאירה מאחור גוף כבוי ונפש שבורה.

גרוטאה זרוקה על כביש מלוכלך. קרח במקום בו פעם היה אגם. אפר במקום בו פעם בער. אי נטוש, חורבה, ועץ דקל נובל אחד.