הדבר שאני רוצה הכי בעולם עכשיו זה להפסיק להיות תלויה ב

אנשים אחרים. אני לבד יותר מתמיד וזה מדהים אותי כל פעם מחדש הרצון

ללכת להתפרק להתפרע לשכוח והידיעה המרה שחותכת אותי מבפנים שהפאן

האמיתי לא קיים כל עוד תשארי סגורה מבפנים.

וכשכן קורים דברים זה בבית-ריקים, גישה וגוף לא יספיקו לך, ממש לא. את צריכה גם

סחרור ושיכחה וחוסר מודעות וחוסר אחריות; ואת כל אלה תוכלי להשיג רק בדרך אחת ש

תשרוף לך את הגרון בדרך למטה.

האמת היא שזה כבר כמעט וחדל מלהיות מעניין

אותי בכל אופן.

אין באמת בנים שווים וזה חבל.

וחבל גם שאני תולה את האושר שלי במידת ההצלחה שלי לספק אותם או בכמה הצלחתי להעלות את האגו שלהם

אני רוצה למצוא את עצמי כי קצת הלכתי לאיבוד ואני מחפשת

משהו

להיתלות בו.

ואם אמצא עבודה חדשה ואשקיע בה את עצמי מה זה משנה? אני רק דוחה את הקץ כמו שעשיתי

שנה שלמה בפיצרייה שנסגרה (ולא ניצלתי את ההזדמנויות)

בורחת מהמציאות מהתמודדות שלי עם עצמי

אני מרגישה כאילו משבר שכל האנשים חווים בגיל 30, 40, תוקף אותי עכשיו

כי בלי חברים אתה מרגיש מבוגר יותר מכולם באיזה מליון שנה, חייזר

ואולי עדיף שאעבור את זה עכשיו ואתחשל ואז

אתחיל ממקום בריא יותר את חיי.

לנסוע לחו"ל לבד זה מתכון לאסון או נקודת מפנה שתשנה את אותי לטובה?

ואיך אי אפשר להרגיש בדידות כשאת רואה את כולם ב

יחד ואת יודעת שלא תצליחי לעולם לפתוח את הלב שלך במלואו כלפי

אדם אחד אחר.

והקנאה שבוערת כשאת צופה מהצד בכולם מחליקים להם בנחת, כולם על גל אחד, על אותו גל גדול ורחב שאין לך

שום חלק בו. רק את בקצה

אחר עם עוד כמה בנים חרמנים ובחורות אחדות אבודות כמוך. ואולי חברה טובה ממש שנשארה ותהיה שם בשבילך כש

תאבדי את ההכרה ותצטרכי שמישהו ידאג לך וישטוף את החולצה המסריחה מקיא, אחרי ש"נהנת כל כך" וחווית את "הערב הטוב בחייך" 

הם לא מבינים שהמבטים שלהם עליי רק טוענים אותי באנרגיה נוספת להמשיך?

הם לא מבינים שאין מה לקנא בי כי להיות אני פירושו להיות תחת תווית מתייגת כל כך ומבודדת כל כך של

האופנוענית המגניבה והסנובית, שלא אכפת לה מכלום וספונטנית להחריד וכולם רוצים אותה ותראו איך היא מתלבשת ואיזה כיף לה . ועם כל השקט שלה אל סתכל עליה ככה, שקטה שקטה אבל חיה, מזה חיה, נינג'ה זאתי.

שמעתי מה הם אומרים עליי והם חושבים שזה כל כך קל ושמצאתי את הדרך המושלמת אבל

מה זה עוזר לי כשאני מודעת לחומות הזכוכית הנישאות שניצבות משני צידי הדרך ומבדילות אותי מכולם ויבדילו אותי ל

נצח. 

דממה, הם לא מעזים לגשת. לא מעזים לפנות אליי רק מפנים לי את הדרך מסתכלים ביראת כבוד

מוטעית הייתי אומרת להם שהם טועים פשוט מאוד. ואם הייתי מסוגלת לנער אותם בעוז ולצרוח להם שאין להם מה, אין להם למה, חיים בסרט רע 

הייתי עושה את זה.

התרגלתי כבר ידעתי שמהיום שאבחר להיות שונה הבאתי על עצמי את הדארק סייד של העניין כולו

ומצד שני זה בדיוק מה שמחייה אותי כי אחרי הכל שווה לחיות בשביל

מבטים וצומי לא? וזריקות לאגו הרי זוהי

תמצית חיי.

מגחכת בבוז, נהנת לצפות מהצד בנהירה המונית שלהם בשביל להשיג קצת משום דבר, עוד טיפה מכלום

זה כלכך סתמי וחסר משמעות מה אתם מוצאים בזה?

טיפשים. אולי אני עם כל הסבל הכואב שלי הבנתי כמה דברים שינחתו עליהם כרעם ביום בהיר

שיגיע עוד מספר שנים ויטלטל אותם משלוותם המטומטמת.

אתם טיפשים וחלשים ואני שמחה שאני לא אתם. מאוד שמחה שיש לי

את דרכי הייחודית שבחיים לא הייתם מעזים

לבחור בה. אתם טיפשים וחלשים מאוד.

ועל עצמי אני יכולה אולי להגיד הרבה דברים ולשנוא, אבל שני דברים אני יודעת שאני בהחלט לא

טיפשה וחלשה

בזה אני בטוחה.