זה לא ילך לי. לא עכשיו ולא אחרכך. יש תקווה בצבא אולי, לשנות מנטליות.

המנטליות שלי מעצבנת אותי נורא לאחרונה.

סקרנות-התעניינות-תקווה-ניפוץ-כעס על עצמי

מעגל שפשוט לא נגמר

אין דברים כאלה. וגם לא יהיו. מתי תפנימי את זה?  (חשבתי שהוא אחר. אי אפשר להאשים אותי בזה שחשבתי שהוא אחר.)

ואת בטוחה שיהיה לך קל נכון? עשו כתבה במאקו על 3 קצינות קרביות שרק סיימו קורס קצינים, כאילו זה משהו יוצא מן הכלל שכזה.

וזה בדיוק המקום שאני שואפת אליו, כלומר, אין לי הרבה דברים אחרים לשאוף אליהם כרגע ועוד אחרי שיהיה לי את הA1 אז בכלל מיציתי את עצמי.

כאילו בצבא שלל אפשרויות חדשות יפתחו, מימוש עצמי, אני רוצה נורא

אני מתאימה לזה בכלל?

זאת אני? לא יודעת. את הגיבוש עברתי, שזה כבר הישג

וכרגע מיועדת למקום שהכי נשמע לי מגניב מכל האופציות (איסוף קרבי)

אבל מה יהיה שם? זה רק בנות, ואני גרועה בחברה של רק בנות. זה רק שטח, ואני אוהבת שטח, אבל..

עוד פוזה? יותר מהכל זה פחד.

פחד להכשל. בוער. אין לכם מושג בכלל

זה קשה להיות ככה. זאת ש.

תמיד הייתי זאת ש.

את יודעת, זה דווקא די משעשע לצפות בך ככה מהצד. (אני שמחה שזה עושה לך טוב) לא באמת! את כאילו.. תופעה. אין דברים כמוך (זה טוב או רע?) אין לי מושג.