"עדיין לא הבנתי מה את מרגישה."

"כבר הסברתי לך.."

"אז שוב."

"אוקי.. איך להגיד את זה? תראי, נכון יש לנו בסושי את השקיות משלוחים? את יודעת אלה ששמים בהם את האוכל?"

"כן"

"אז אחרי שאנחנו מסיימים להכין משלוח חייבים להדק את השקית, משני הצדדים עם שדכן"

"אוקי.."

"אז.. זהו. ככה אני מרגישה שם. כמו שקית סגורה ומהודקת. והקטע זה.."

"..."

"שאני.. אני פשוט מתה להפתח, את מבינה? כאילו יש בי מין ים מבעבע כזה שמת לפרוץ החוצה אבל הכל אטום לי מדיי וסגור"

"כן."

"ואני לחוצה מזה כי לא יודעת אם אי פעם זה יפתח, את יודעת"

"אהא"

"כי בגלל הכוח סבל שלי אני יכולה לסבול סגירות כזאת בכל מקום, לשנים גם, סיפרתי לך על הפעם ההיא בדיזינגוף עם ד' והידיד הבן 40 שלה?"

"כן דיברנו על זה, גם אבא שלך"

"נכון. אז זהו. זה מלחיץ כי אני לא יכולה להגיד לעצמי די."

"אז אולי זה פשוט עניין של זמן?"

"אני מקווה."