כשנשמעה האזעקה לא עצרתי. המשכתי לנסוע. לא היו הרבה אנשים ברחוב שנסעתי בו אז לא היה לי מושג מה כולם עושים, מה כולם צריכים לעשות. רגע, אני צריכה פשוט לעצור עכשיו בצד? ומה יהיה עם האופנוע? מה זה משנה בכלל אם אני עוצרת או לא אם בכל מקרה נופל טיל?

חולפת על פני אבא וילד שיושבים רכונים מאחורי המכונית שלהם.

טוב...

פשוט המשכתי לנסוע. ממש ממש לאט, עדיין זאת היתה שכונה יחסית שקטה.

האזעקה הפסיקה אחרי דקה או שתיים. ופתאום – בום! טיל נפל. בטוח טיל נפל. קרוב, זה נשמע ממש קרוב, הבום הזה היה מטורף

איפה? למה?

עניין אותי, מאוד, אבל לא פחדתי. לא נבהלתי.

"יא משוגעת מה את נוסעת עכשיו!! בואי בואי חכי איתנו כאן" צועקים אלי מאיזה קיוסק שעברתי על פניו. אחרי היסוס או שניים אני עושה יו-טרן וחוזרת אליהם. מעמידה את האופנוע בחוץ ליד עוד שני אופנועים וג'יפ שגם הם בדיוק עצרו. הורדתי את הקסדה, לא ירדתי מהאופנוע, הטלווזיה היתה דלוקה שם על הווליום הכי גבוה ועוד איזה חמישה אנשים לפחות התאספו סביבה.

מבזק החדשות בדיוק התחיל כששמתי את הקסדה בחזרה. מישהו התחיל לרוץ בהיסטריה לצד השני של הרחוב, צועק בטלפון, מישהו אחר נכנס לג'יפ שלו ונסע משם בשיא המהירות.

נשארתי שם עוד כמה שניות ולאט, בעדינות התנעתי שוב והתחלתי בנסיעה. לא חושבת על שום דבר. לא מפחדת משום דבר.

זה לא נוגע לי, אני לא קשורה לעניין הזה.

כן יפול עלי טיל, לא יפול עלי טיל. מה זה כבר משנה?

ולמה במצבים הכי קריטיים אני לא נכנסת לפאניקה ונשארת אדישה כמו החיים?

*לכל שגרירי המדינה שלנו בפייסבוק, קחו לכם. הסרטון שבאמת צריך לפרסם