לא אכפת לי אני מרגישה רע רע רע רע רע רע כבד מתנפח מגעיל דוחה מציף מתפוצץ כואב.

לא חור כבר אין בי חורים יש בי רק צלבים עכשיו צלבים מחודדים מגעילים שמתנפחים כלכך מהר ולפני שאני מספיקה להבין נהיים ברזלים מלובנים וכואבים וחונקים צלב האבן הברזלית אה אה אה תזיין אותי פשוט יותר חזק כי אני רוצה שיכאב. אני צריכה שיכאב זה אולי כל ההבדל וזלין? חהההה. לעשות את זה לראשונה עם מישהו מבין באמת שיודע באמת שאוהב באמת לאט לאט חהההההה אחד גדול יא אללה.

אבל כזאת אני אתם יודעים מה. אני לא יודעת כבר להינות מהדברים הקטנים האלה ואת רוב הדברים אני עושה בשביל הצורך

אז זה היה הצורך להתנסות פאקינג כבר אז כשהוא עשה את זה בבת אחת ובכאב משווע ומצרח ככה זה היה לי טוב. אני לא מאלה, פעם הייתי מאלה אני כבר ממזמן לא מאלה שנכנסים למים הקרים לאט לאט בוהן אחרי בוהן מחכים שניה ואז מכניסים עוד את קצה כף הרגל ככה עקב בצד אגודל עד שאחרי 10 דקות שלמות הנה הקרסול גם נכנס ועכשיו הירך (אני תמיד מתבלבלת מה זה מה) והברך והשוק לאט לאט להתרגל לתחושה הזאת של הקור אבל זה כלכך פחדני ומטומטם

לא אני מאלה אני כבר ממזמן מאלה שקופצים למים הקפואים בלי חשבון מתיזים משצפים והקור הנוראי הזה מקפיא בבת אחת מוחק כל חלקה טובה שהיתה בך אי פעם ואת מקבלת את הבום המזעזע הזה לפנים ורק מהשוק הגדול את מתחילה לבכות ולצרוח בלי לקחת בחשבון שאלה רגעי החולשה האלה שהוא היה צריך ואת מזינה אותו כמו שאת מזינה תינוק בזה שאת מביאה לו את הסוכריה שהחבאת ממנו כל הזמן הזה

בוא תחבק אותי בוא אני צריכה אותך פה איתי עכשיו אל תלך לאן אתה הולך איפה אתה? יופי בוא תשכב כאן תן לי לחבק להאחז תן לי לחשוב להזות לדמיין שאני מחבקת דובי עכשיו שבעצם אתה הדובי הזה למרות שאתה כלכך כלכך כלכך לא כרגע

אני לא יודעת מה עשה לי רע כלכך אני באמת לא יודעת. אני לא יודעת למה קלטתי את זה רק אחרי כמה שעות. לא שיחקתי שום משחק והייתי אמיתית כל הדרך. באותה שניה לא קלטתי כלום רק אחרי שהלכתי ואחרי ואחרי ואחרי ההבנה שמתבשלת לאיטה ונוחתת בבת אחת ומציפה אותך בסוג של אימה ואיזה תובנה זאת היתה כאילו מה כאילו להבין שאני באופן הכי אמיתי שיש, כמו כולן בשבילו?

יש לך עוד איזה דרך להבהיר לי כמה אנחנו לא מתאימים בשום דרך, לא בהיא שחשבנו שתלך מההתחלה ולא בזאת האחרת ולא גם בזאת שחשבנו שלא תלך מההתחלה, וכמה זה סרט גרוע ונוראי?

כי אין אין עוד דברים כאלה. כלומר ההרגשה בהתחלה של הלחיות בסרט. ההרגשה באמצע של לאן זה מתגלגל. והיתה שם התרגשות לשניה היתה שם עוררת בי איזה רגש רדום כשליטפת לי את הבטן והרחת לי את העורף ושיחקת לי עם השיער, והחיבוקים הקצרים האלה כל 10 דקות של התכרבלות חיבוק חזק וקצר כאילו לוודא שאני שם כאילו לוודא שאני לא הולכת כאילו לוודא שלמרות שזה בלתי אפשרי בעליל, אני שלך

למחוק את הרגשות נכון? למחוק את הרגשות נכון? אני חושבת שממש הצלחת למחוק אותם.

אני חושבת שזה עצוב שחשבת שההתגרות הזאת שלך תהיה המילה האחרונה. אני חושבת שזה עצוב ששנינו בטוחים שהפוסטים האלה יהיו המילה האחרונה.

אני חושבת שבזה הרגע הסיפור הגדול רק התחיל. ואני חושבת שזה לא עצוב בכלל.

רציתי לצחוק לו בפנים כשהוא אמר "אני יודע הכל." לא באותה השניה כמובן. באותה השניה זה נשמע נכון לחלוטין. אחרי שמעכלים ואחרי שחושבים ואחרי שקולטים אז

אוי. אוי. אוי. חמוד שלי, מתוק שלי, מקסים שלי, ילד שלי, אתה פשוט לא יודע כלום כי אלה שאומרים שהם יודעים הכל זה רק מראה שהם עוד יותר לא יודעים כלום ואפילו יודעים פחות מהאנשים הרגילים שכבר מודים מראש שהם לא יודעים כלום.

דוגמה פצפונת לעניין: אין לך מושג מה אני חושבת באמת. אני לא מגלה פה שום דבר. זה מין משחק הצגה מחזה כזה שאני כותבת לעצמי על עצמנו. אבל בתכלס? מה מכל הדברים האלה אמיתי, מה מכל הדברים האלה משקף משהו מהמציאות? הכל מילים מילים מילים שלא מראות אפילו במעט מה שהולך שם בפנים. אני יכולה לשפוך פה פוסטים מכאן ועד הודעה חדשה אני יכולה להיות פה הכי גלויה בעולם אני יכולה לשפוך את כל החרא בלי חשבון. אבל זה לא אמיתי בכלל כי זה פשוט מאוד הכל בראש שלי שלהם שלך

וזהו