זאת עבודה נוראית. עבודה שבה את עובדת 10 שעות פלוס ואף אחד אפילו לא מתכנן לשאול אותך אם את צריכה הפסקה (קשה לך? תגידי, תתעקשי, ויתלבטו קצת, ישקלו את זה ולבסוף תקבלי איזה 5 דקות עם הפלאפון בחוץ.)

זאת עבודה נורא נורא קשה. עבודה שבה ביום רגיל שמתחיל רגיל לגמריי ואפילו חמים את יכולה למצוא את עצמך ספוגה מים בסוף המשמרת, מים בנעליים, מים במכנסיים, מים בידיים, מים במוח, מים שחדרו את ה6 שכבות סווצ'רים שאת לובשת והגיעו לחזיה, ועדיין למרות הכל הבוס שלך יתהה וירים גבה כשתשאלי אם את בבקשה-בבקשה יכולה לחזור הביתה 10 דקות לפני הזמן כדי להספיק להתקלח פשוט ברוב טמטומך קבעת גם בייביסיטר שניה אחרי סוף המשמרת.

זאת עבודה קשה ששוחקת אותך כשאת עושה אותה יום יום בוקר בוקר ואת כבר לא יודעת מה זה להתעורר ב12 בבוקר, 1 בצהריים, מה זה השעות האלה ואיך אני במיטה עכשיו איזה יום מבוזבז!

זאת עבודה מעצבנת כי רגע אחד את צוחקת עם האחמשיות שלך ומספרת להן את סודותייך הכמוסים ורגע אחרי זה המנהל מעביר לך מהן הערות ונזיפות שאלוהים יודע למה הן לא יכלו להגיד בעצמן אחרי כל הדברים שאת אמרת להן.

זאת עבודה שמצריכה את חושייך מחודדים כל הזמן ומונעת ממך להתעייף. אבוי לך אם תתעייפי. אז זה כבר אוטומטי אצלך. ברגע שהתיישבת על האופנוע איזה מוד השתנה, סוויץ' בחשיבה, מטאטאת את המחשבות ורק חושים דרוכים עכשיו זה כל מה שנשאר.

זאת עבודה קצת מוזרה כי מצד אחד את יכולה לדבר לעצמך חופשי, מי רואה אותך מתחת לקסדה? השעות האלה שאת מעבירה על האופנוע הן-הן הניקוי ראש המטורף הזה שאת צריכה. תמיד תיתקלי בגולד-ווינג או טראנסאלפ או קרוסראנר פעם בכמה משמרות ואפילו תרשי לעצמך לחשוב שיש לך איזהשהו סיכוי להגיע לרמה של נגיעה עם אופנועים מהסוג הזה, ורק המחשבה הזאת ממלאת אותך בצהלות אושר (ששוב, אף אחד לא שומע כי הכל מתחת לקסדה.)

זאת עבודה שגורמת לאינטואיציה שלך להיות אשכרה חוזה עתידות ומנתבת גורלות. הרי מי כמוך יודעת אם הרמזור הזה באמת אדום-ובל-יעבור או שאפשר לגנוב אותו? אם אני יעבור עכשיו 5 סנטימטר מהרכב הזה האם תקרה תאונה או שרק הארגז יגרד את המכסה מנוע שלו או שהוא בכלל לא ישים לב שעברתי לידו מרוב הזריזות שלי?

זאת עבודה שגורמת לך קצת יותר להאמין בעצמך כי את יודעת ששתי התאונות היחידות שעשית אי פעם בחיים היו במהלך העבודה ומשתיהן יצאת איכשהו בעמידה ובלי שריטה (מונית אחת, לעומת זאת, איבדה את המראה השמאלית שלה בגללי.)

זאת עבודה מצחיקה כי את קולטת שאת יותר טובה משאר השליחים בתחום שבו יש בעצם כמעט אך ורק בנים. אז את מרשה לעצמך חופשי לשחק אותה קשוחה, לחלק להם הוראות, והם כמו ילדים מפוחדים מקשיבים לך כי שיר יודעת וזריזה ומהירה ותמיד מקבלת פה מחמאות מכולם.

זאת עבודה מגניבה כי מתישהו ניהים לך השטיקים שלך. אחרי ניסוי קטן שעשית בכמה ייעדים התברר שתקבלי טיפ גדול פי 2 אם תופיעי בדלת שלהם עם גופיה צמודה וג'ינס. אז איך שאת יוצאת מהסניף ליעד המסוים ההוא את מורידה את החולצה ורוכבת לך בכיף עם גופיה בשביל ה25 שקל המיוחלים האלה והמבט המעריך מהרוסי השמנמן ההוא. ואיך שאת חוזרת שוב את שמה את  חולצת הסחבה האדומה שמכריחים אותך ללבוש, ואת כובשת לעצמך חיוך כשאת יודעת שלא משנה איך המשמרת תגמר, תמיד תעשי יותר טיפים מהעמיתים המסכנים שלך.

זאת עבודה שבה האסונות הכי גדולים נהיים מצחיקים בטירוף בעינייך. למשל, את פותחת את הארגז ומגלה שכל הפאד תאי והמרקים נשפכו וכל השקיות קרועות? אחרי התקף צחוק מטורף על הסיטואציה ההזויה הזאת את קופצת לקיוסק הסמוך, בשיא הנונשלנטיות מבקשת מלא מפיות ומלא שקיות ואיכשהו יוצאת מהמצב בלי להתקשר לבוס בהיסטריה ובלי לחזור לסניף ובלי לאחר בחצי שעה כמו שכל חברייך היו עושים.

עוד דוגמה: הגשם תפס אותך באמצע משלוח כשאת בלי חלפ"ס ובלי כלום? את רק תגלי כמה כיף זה פתאום לרכב לאט, איזה מגניב זה השלוליות הענקיות שנהיו פתאום על הכביש ואת זה שאת מלכה, ממש מלכה כי בצומת רעננה כל הרמזורים נתקעו ויש פקק מטורף ושום מכונית לא זזה וכולם מצפצפים וצועקים ורק את ועוד חבר אופנוען הצלחתם להחלץ אחרי דקה בערך ולברוח משם.

זאת עבודה מסוכנת כי אין לך מושג איך משמרת תגמר. כי במהלך הכמה חודשים שאת עובדת כאן כבר 4 שליחים עשו תאונות ויצאו מהן ברמות פגיעה שונות, מחתך קטן ביד ימין ועד לפגיעה עמוקה בשורש כף היד (שוב, יד ימין, באמת מסכנים,) ואפילו שני שליחים שנשללו להם הרשיונות בגלל מהירות מופרזת.

זאת עבודה שבה את מפתחת את כישורי המשחק שלך, כי אחרי פעם אחת שתפס אותך שוטר לבדיקת רשיונות שגרתית ואשכרה נתן לך לנסוע בלי לעקב אותך אחרי שהכנסת את עצמך להיסטריה (בכוונה) והתחלת לבכות בלי שליטה כי הרשיונות והת"ז לא עליך בכלל, והוא פשוט נבהל ממך, את קולטת שוואלה, זה בסדר, אין פה חד משמעי ולא חד משמעי, יש דברים שניתן לכופף, יש נקודות שאפשר ללחוץ עליהן ועדיין לצאת בחיים.

זאת עבודה שבה את לפעמים בוחרת מראש לצאת למשלוח מרוחק כשלגופך חולצה קצרה ומעיל-רשת בלבד. את חוזה את הקור המקפיא, את הרוח היבשה, את הדמעות בעיניים בגלל הקסדה ללא המשקף, ולא אכפת לך פשוט לא אכפת לך כי את אוהבת את הקור הזה ואוהבת את הרוח ואוהבת את הסבל שהוא בעצם עונג ואת זה באמת שאני לא יכולה כבר להסביר.

זאת עבודה שבה יכולים לקרות דברים באמת מדהימים. למשל, אחרי 7 פעמים שעשית משלוחים לבית המשפחה של בר רפאלי ופגשת את אח שלה בכל פעם (לא חתיך בכלל, באחריות), בפעם השמינית את תראי אותה, כן כן, היא בדיוק תצא מהג'יפ ותהיה אלוהית ביופיה ואת תסתכלי לה בעיניים והיא תביט בך בחזרה ובועה קטנה של עונג תתנפץ בך, דברים מדהימים קורים לפעמים, כבר אמרתי? (לכל שונאי בר רפאלי, סתמו, קנאים.)

זאת עבודה שבה בכל פתיחה של ג'יקסר ברמזור את מקבלת earגזמה מטורפת רק מהרעש המבורך הזה.

זאת עבודה שבה את פוגשת אנשים ונחשפת לרגעים שבחיים לא חשבת שתפגשי או שתחשפי אליהם.

זאת עבודה שעם כל הלחץ וההיסטריה תמיד יהיה לך את הזמן להירגע ולחשוב.

זאת עבודה שחושפת את כל הרגישות שכן קיימת אחרי הכל אפילו אצל הבוס הכי קשוח שלך, שכאשר יורד ברד בחוץ ואת סחוטה ועיפה ורטובה וקפואה הוא אומר לך "שבי תרגעי תתחממי כאן, אני אצא למשלוחים האלה עם האוטו" ואת כולך מלאה בהכרת תודה.

זאת עבודה שבה הרגע הכי הכי מעצבן הוא זה שבו נגמרות הסיכות במהדק (תהיו שליחים, תבינו.)

בקיצור, זאת אחלה עבודה שבעולם