אז אל תשאל למה אחרי השבועיים שלושה הנהדרים האלה אני כבר לא רוצה להיפגש.

אל תתהה "איזה מין בנאדם עוצר קשר כזה מושלם על ההתחלה?" זו שטות נו.

סתם עוד חומה שמצטרפת לכל השאר כן כן חומות הפוזה האלה, קירות האשליה (לחתוך תחתכי עכשיו תפסיקי תחתכי את זה לפני שיפרחו הניצנים לפני שינטעו השתילים לפני שיתפתח בך משהו שלא תוכלי לעקור לפני שהמפולת תסחוף בתוכך את הכל והרגש יגאה לפני שיהיה רגש בכלל למחוק את הרגשות למחוק את הרגשות למחוק את הכל למחוק)

סבבה, בזבזתי עליך שתי ארוחות בבתי קפה ולאיודעת כמה אלכוהול שתינו יחד.

וכל הנסיעות על האופנוע וזה. יס אתה הבחור היחיד שנתתי לו אשכרה לנהוג באופנוע שלי. יש לך במה להתגאות בחור

ולמרות הכל משהו בי באמת לא רוצה להיקשר.

אם בבודהיזם העקרון המנחה הוא לא להיקשר לכלום וכך להישאר מאושר, ביהדות אומרים שהחוכמה היא להיקשר לדברים.. ולדעת גם לעזוב אותם, כשמגיע הזמן. לדעת ללכת בבוא העת.

ובכן מבחינתי זה היינו הך

אני עוזבת אפילו לפני שמגיע הזמן ("ככה את מזיינת אותי והולכת?" חהחה דניבוי)

ולא נקשרת מראש

זה הופך להיות יותר קל עם השנים

עם הבנים

ואתם באמת נשמות

יש מבניכם באמת .. נשמות

אבל מה הכיף בלשמור על קשר למשך יותר משבועיים? גג חודש?

רק ההתחלות יפות. אחרי זמן מה כל דבר מחליד, משעמם, מתיישן, נצבע בצבעים מכוערים. מתערבבים כל מני דברים שאני לא רוצה לכנות בשם. פצעים מתחילים להפתח ולדמם, ואז להגליד כשמנסים לסגור אותם בכוח עם פלסטר ושוב נפתחים. סדר יום שמתערער ואופוריה מפחידה, מחשידה, למה מי את בכלל ולמה נראה לך שיש לך את הזכות בכלל להיות מאושרת ככה בגלל איזה בחור ששניכם חושבים שאכפת לו ממך. מי את בכלל שמותר לך להרגיש ככה בלי לפחד ובלי לחשוש. מי את, את נפגעת יותר מדי. את חווית יותר מדי. עזבי את זה מיד לפני שידבק אליך

עזבי את זה מיד

ופתאום צצים כפטריות אחרי הגשם כל מיני פרצופים מוכרים מהעבר הרחוק מהקרוב, פרצופים ישנים וגם פרצופים חדשים ויפים מדי, פתאום כולם נהים יפים מדי חוץ מהבחור שאת איתו עכשיו ו"מחויבת" אליו עכשיו (איכס מילה מגעילה, מחויבת, ברר) ופתאום את צריכה לבחור ולהצטער ולפנטז ולחלום ולא לממש ובמילים אחרות ל-ה-ת-ח-ר-פ-ן

רק ההתחלות יפות ורק אותן אני רוצה לשמר בזכרון.

הבחור מהבר באמת חמוד. הוא באמת מעריך אותי (ואפילו לא שכבנו. אולי הפעם באמת הקדמתי בעזיבה הזאת שלי.)

אבל אני ממוססת את זה. אני ממוססת את זה בשיטתיות

והוא היחיד אולי שאני באמת מצטערת שצריך לעבור את מסכת הייסורים הזאת איתי, הו כן, הוא מתייסר. עדיין מתייסר.

חמוד קטן. אבל זה כבר נחלת העבר

מי קלקל אותי עד כדי כך? למה אני ככה לכל הרוחות

טמטום? טיפשות? פחדנות? מזוכיזם?

לאאאא, איזה. אני פשוט משהו בר חלוף . זה העניין (באמת?) כן.