מתי נזדיין?

אוהב אותך לנצח.

את משהו מיוחד מאוד.

ואני יצירתי, ועדין וסמכותי, אוהו. 

"איך אני אמורה להבין מזה שאתה רוצה שנצא בסילבסטר?!" פחח. הבנתי את זה עוד לפני הסמסים המבולבלים, הבישניים. אני שקרנית די טובה מסתבר.

אני אומרת לו שהוא מנשק טוב למרות שהוא מנשק כמו דג.

אני אומרת לו שהוא מיוחד למרות שהוא כמו כולם.

אני גורמת לו להרגיש טוב עם עצמו למרות שלא מגיע לו. טוב כן. טוב לא. הוא סתום תחת. לא מגיע לו.

"אני אוהבת את כולם. יש בי אהבה לכולם... אבל אני לא מרגישה כלום לאף אחד. אהבה בלי רגשות כזה."

"אהבה בלי רגשות? שוב את ממציאה מושגים?"

"כן."

תן לי אוקי? תן לי לחיות בעולם משלי. תן לי לפנטז שאני השולטת בכולם. המנתבת. המחליטה. הם נותנים לי להרגיש שאני מחליטה, אני מרגישה שאני מחליטה. אז מה לא נכון כאן? למי אכפת שזאת אשליה?

"שכבתם?"

"לא.. אפילו לא התנשקנו."

"גם לא בחצות!?"

"נהה. וזה לא שהוא לא ניסה, כן? סתם עישנתי את החיים ושתיתי חצי של משהו.. אבל לא היה לי ראש. לא הייתי חרמנית."

"ועכשיו את כן?"

בעיטה. אם הוא לא היה כזה מטומטם כבר מזמן היתי מבתלת אותו אבל דמט, הוא כלכך מטומטם!

אני יודעת שנעמד לו הזין כשאני מספרת לו על הסקס-שלפני-החרמון

אני מתארת את זה ציורי מאוד, בכוונה. שיתחרמן לו. שיכאב לו קצת. לא מגיע לו, אבל בא לי. בא לי להכאיב לו

שיברח ממני כבר

למה הוא נשאר

למה הוא נשאר