חדר ריק.

לא ריק לחלוטין, יש ארגזים. ותמונה. ומזרון. ועל המזרון שוכב אדם ומחכה לי

לא מתפשטת כי עדיין קר. ובכל זאת יש יותר מדי שכבות על הגוף, על הלב, על הנשמה (הוא לא אמור לדעת מזה)

משימות.משימות.מטרות.מטרות.

כך כל החיים נראים עכשיו. (הוא לא רוצה לדעת מזה)

נדחקת אליו אל תוכו אל תוך כירבול-דוב שהיה חסר. תמיד חסר עם כל אחד כמה שלא יתנו לך תמיד יחסר לך

כמו בור ללא תחתית לא כבר אין בורות כרגע רק הרים, הרים גבוהים באופק חלקם מושלגים ובקרוב גם דרומיים

שתיקה. יש בריח שלו משהו מנחם, למרות שאני בכלל לא עצובה

ואי אפשר לשכב לידו בלי לחבק

ואי אפשר לשכב לידו בלי לנשק

אסור לי להרדם ואני אומרת את זה בקול רם וזה מעין אישור כזה לסוג של דו-קרב שמתחיל

נקודת התורפה של כל חיה היא הצוואר וזה כבר אוטומטי אצלי

נגיסות-נשיכות-נשיקות

הוא אוהב.

(הלב שדופק מהר מהר זה רק בגלל ההתרגשות של לפני היציאה. ונקודת הפתיחה כאן בלב הביצה הופכת הכל רק לשלם יותר ונכון יותר 450 קילומטרים ש-ל-מ-י-ם והוא דאג לי וזה מקסים)

לא. אתה לא תדחוף לי את הראש. אתה לא תלכוד אותי ככה, אני לא מרשה לך

תופסת אוחזת לו בידיים ומצמידה בכוח למזרון. אני מעליו (עדיין בדרום) ועיניו נעצמות סנטר שמשוך לאחור יש גניחות יש רעידות אני מרגישה אותם חזק

תסתכל עלי אבל! שקוע בעצמו. זה בסדר אני בסדר עם זה. העיקר שאני עושה לך טוב

לא משחררת עדיין לא סיימתי חלק נפלט כבר עכשיו ואני מלקקת רק תבוא, בוא תיקח אותי מהר לפני שיהיה מאוחר

נמאס לו. אז מזנק בבת אחת, קשה להוריד את השכבות (הולך להיות קר, ובאמת היה קר) ואני לא עוזרת. עייפה מדי, שלמה מדי, מרוצה מדי

תנשק אותי. תחבק ותלטף את הדברים הכי יפים ותמשיך לנהום ככה ואולי גם אני גונחת ופשוט לא שמה לב?

סופסוף חודר. בליל של תנוחות, אבל איכשהו תמיד נשארת למטה(ואיתך זה תמיד כיף.) כשהראש לא על הרצפה אתה אוחז בו; שיער מתוח מלופף ומהודק – מה יפה בזה? אני לא יודעת. זה יותר חזק מהכל עכשיו, אתה יותר חזק מהכל ואולי טוב לי עם זה, אולי לפעמים השליטה כן צריכה להלקח ממני, אולי לפעמים כן מותר לי להיות החלשה (לא הבוקר, לא היום, אולי בפעם הבאה)

יש דמעות שבורחות כשאתה עובר את הקו שהיה פעם אדום. "לא.. לא. זה כואב." אני פשוט צריכה את התחת שלי מתפקד ליממה הקרובה. 12 שעות על אופנוע וזה. אבל בכל פעם אחרת, תכאיב, בכיף, שארגיש לפחות משהו. אז כן

כן תנהם לי אל תוך האוזן. אני אנשך לך את הצוואר. השריטות שלך לא מתעדנות אבל המכות שלי דווקא כן, זה בכלל לא מכות כבר, זה ליטופים, זאת רק תשוקה -

"אני רוצה לגמור בתוכך" ואני מתרגמת את זה בראש למשהו אחר לגמרי.

זה חוקי. זה מותר. זה אפשר.

קרוב מתמיד ואפשר גם לפתוח את העיניים ולהסתכל עמוק בפנים. ומותר לנשק את השפתיים האלה כי כבר מזמן אין לנו מעצורים. שניה לפני השיא לוחשת לך באוזן דברים אחרים, עמוקים, אבל אתה מרגיש רק אוויר חם ונשיקות עדינות, אני לא יודעת מה להגיד ולא יודעת אם בכלל יש לי מה או אם צריך.

אל תרד. אני לא..(יודעת להנות מזה.)

"את יכולה גם להשאר.." אני יודעת. זה לא בגללך. אני חייבת ללכת זאת פשוט אני.. ככה.

אולי אני לא יודעת לדבר, ולפעמים גם לא לכתוב. אבל אני יודעת טוב מאוד לעשות. בטוח יותר מאחרים, אולי יותר מדי

"למה את ככה? את נהנת מזה בכלל?" אני צריכה את הרוח המייבשת הזאת, הקור המקפיא הזה. אני צריכה לזוז וללכת ולרוץ ולרכב ולנסוע ולברוח

אני לא יכולה להשאר יותר במקום הזה. איזה מקום? כל מקום. כל מקום שאני יותר מזמן ממוצע בו. וכל זמן ממוצע זה זמן אחר, כי ככה אני, אני לא יודעת, זאת באמת תעלומה. מה הסיבה?

ואחרי שגיליתי את ההתמכרות החדשה, ה-התמכרות החדשה, אל תצפה ליותר מדי ממני, ואל תצפה להזמנה, אבל אם תדע לבקש בטיימינג הנכון, איי וויל בי דר פור יו. עם עוד שני מעילים וקסדה ועיניים מחייכות ואושר, אושר של חופש ושל שבירת מוסכמות ומחויבויות, אושר של בריחה אל מקומות טובים יותר נטולי תחושת זמן, אושר של נקיון מרגשות מכוערים, אושר של אהבה פשוטה. אהבה של עצמי ואהבה שלכם ואהבה של כל האפשרויות שהעולם הזה מציע לנו אם רק נעז להושיט יד ולנפץ את הבועה ולבחור ולממש

ברגע שהפסקתי לפחד מאהבה, הכל נהיה כלכך הרבה יותר פשוט וטוב

ביי חרמון, היה נחמד.

ים המלח. מצפה רמון. אילת. Here I Come.