היה לו ריח של חספוס. טעם אחר, טעם לוואי, אבל לוואי טוב. סוודר לבן
ופרצוף תמים
העיניים הסגירו אותו אולי. תמיד אלה העיניים שמסגירות ("יש לך
עיניים כלכך עצובות, גם שאת צוחקת תמיד את עם הפרצוף העצוב הזה")
הוא גדול יותר משאני יכולה לדמיין, או להבין. אני לא חושבת במושגים
כאלה. הוא אמר שהוא בן 32 והוא שיקר. הייתי נותנת לו 40 בכיף
אבל מזה 20 שנה? לא יודעת. לא קולטת את זה. פעם אחת הייתי עם מישהו
בשכבת גיל שלי. הרוב שנתיים-שלוש מעל. 8 שנים זה עוד נקלט, איכשהו, במיוחד כשאנחנו
באותו הראש
אבל מה זה 20 שנה? אני מבינה בכלל מה זה 20 שנה?
מה זה אומר בכלל? מה המשמעות של זה? (מה המשמעות של ההתנהגות שלי? אני
פוסטמה וזונה או שאני נהנת מהחיים? יש בי שמץ של מוסר או שזה לא חשוב בכלל? הבחור
מהבר אוהב אותי ואני שמה עליו זין כלכך גדול, זה משנה לי? זה צריך להיות לי אכפת?)
הבחור מהבר יושב מצדי הימני, מספיק רחוק ממני בשביל שלא תהיה אפילו
האופציה של נשיקה אם אשען לכיוון שלו
המבוגר עם הסוודר הלבן התיישב משמאלי. המבטים תוך כדי הבירה נתנו לי
אישור סופי. גו פור איט, יו וונט איט, יו קן דו איט.
אני רעה, כלכך רעה, הכי רעה בעולם.
כשהבחור מהבר עסוק בשיחה עם איזה ידידה שלו, אני רוכנת לעבר המבוגר.
"היי מהזה.. מה הזמנת?"
"פיצה. את רוצה?"
"זה פיצה זה? איכ. נראה כמו שניצל עם חביתה"
הוא מחייך ושותק.
"אפשר לטעום? לא.. מהזה, חתיכה ענקית! לא תביא לי יותר קטן..
יופי."
טועמת
"פוי. גועל נפש. וואו זה ממש מגעיל"
סליחה אם העלבתי אותך ברמן. עכשיו במבט לאחור אני חושבת שבאמת ישמצב
שהוא שמע
וופס
מנצלת את הגיחה הבאה של הבחור מהבר לשרותים
המבוגר בוהה בי ומעשן.
"היי.. תביא לי שכטה מזה."
"את מעשנת?"
"רק בברים."
יותר קרובים מתמיד. רמת העניין שלו עולה ככל שאני מתעצבנת יותר על
הבחור מהבר שמתחיל עם השטויות הרגילות.
"תפסיק כבר.. די להתנהג כמו ילד נו. תביא, תביא לי את הפלאפון!!
תעיף את היצור הזה, מי זה בכלל?"
הוא מנסה לסלק איזה חברשלו שנדבק אלינו ואני נשענת לאחור אל המבוגר. היד
שלי כבר ממזמן משוטטת על הברך שלו, פוגשת ביד שלו, עוברת הלאה.
"אח..." אני גונחת כשהאורגזמות אלכוהול מתחילות לשטוף אותי
אחת אחרי השניה.
"ממ" הוא נוהם.
"אורגזמת אלכהול" אני מסבירה
"אה?"
"אורגזמת אלכוהול נו.."
"מה זה השטויות האלה. את ממציאה מושגים?" כן, כל הזמן .
"אתה לא מכיר את זה? אוקי זה מתחיל כאן" אני מסתובבת אליו
ולוקחת את היד המחוספסת שלו. מלטפת לו את קצות האצבעות, "כן, ממש כאן. פה
כזה.." לשה לו את היד. לא מסתכלת עליו אבל יודעת שהעיניים שלו נעוצות בי
עכשיו. "ואז זה עולה.." מברישה את היד שלי במעלה הזרוע שלו, "וזה
שוטף כזה את כל הגוף.. ידיים בטן ראש.. רגליים." את זה אני מדגימה על עצמי.
"זה כמה שניות של פשוט.. בעירה פנימית כזאת. עונג טהור. זה מדהים
אותי כל פעם מחדש"
"בחיים לא שמעתי על זה" הוא ממלמל וממשיך לבהות בי, איזהשהי
חיה מתחילה לצוץ שם בעיניים שלו, קלטתי את הטיפוס.
אני יודעת, אף אחד לא מרגיש את זה חוץ ממני. את זה והאורגזמרגילה. אני
מעדיפה לחשוב שכולכם דפוקים ולא אני,
למרות שתכלס כשחושבים על זה זה הכי לא דפוק שיש, זה הכי מבורך שיש,
"זה עונג טהור" הוא מחזיק לי חזק את היד עכשיו, וכשאני
מסתובבת חזרה לבחור מהבר שחזר מאיפהשזהלאיהיה, המבוגר ממשיך ללטף לי את הגב, לשחק
לי בשיער, ללחוץ לי את הברכיים
"אתה באמת עיוור ודפוק" אני לוחשת לבחור מהבר.
"מה?!"
אני הכי רעה בעולם והוא באמת עיוור ודפוק.
זוג משמיים ממש
העיקר שהתעוררתי היום בבוקר עם פתק בכיס האחורי של הג'ינס "דברי
איתי אחרי שאת מחזירה אותו הביתה" ומספר טלפון. לא שזכור לי מתי הוא דחף לי
את זה לשם.
(פלאשבק: יושבת בחוץ על הרצפה הקפואה עם עיניים עצומות ואם רק אעיז
לקום אקיא את הנשמה.
כשאני פותחת עיניים אני רואה את הבחור מהבר עומד מולי דואג עם ידיים
בכיסים. "בואי פנימה." לא רוצה. לא מעניין.
עוצמת אותן שוב.
פותחת שוב. שני אנשים.. המבוגר גם שם. "מה אתה רוצה?"
"לראות שאת בסדר.."
"אני בסדר." זה מדהים שהם אףפעם לא מתרגלים למצבים האלה
שלי. בעצם זאת פעם ראשונה ששניהם רואים אותי במצבים האלה שלי. כבר שנה לא הייתי
במצבים האלה שלי. שנה שלא דפקתי את הראש עד כדי כך?
"בואי פנימה" המבוגר רוכן אלי ומושיט יד. אם רק הבחור מהבר
היה מתחפף הייתי מנשקת את המבוגר כאן ועכשיו, על הרצפה הקפואה, כשהוא אוחז לי בראש
עם שתי הידיים המחוספסות, וכנראה זה מה שבאמת קרה – זכורות לי שפתיים אחרות, ריח
גוף אחר, משהו קרה שם בחוץ כשישבתי על הרצפה. הלוואי שהייתי זוכרת מה.)
אבל לא הכל ורוד.
גיליתי עוד משהו על עצמי בזמן האחרון.
הבעיה בזה שאני מישהי שמגשימה את הרצונות שלה בכל מחיר: בדרך כלל
כשאני מדמיינת משהו שעומד לקרות ותלוי רק בי וביכולות שלי, אם אני ממש רוצה שהוא
יקרה – הוא פאקינג קורה.
אבל, כשרץ לי סרט בראש של משהו שעתיד לקרות עם מישהו מסוים והוא לא
קורה בגלל אילוצים שלא קשורים בי אלא בו, אני מתחרפנת מזה ברמות אחרות. סוג של
מאניה
דיפרסיה כזה. זה יכול להגיע לרמות של.. ניתוק קשרים רק בגלל שהבנאדם המסכן לא עמד
בציפיות היותר מדי גבוהות שלי. או כי אני מפרשת דברים שנאמרו ונכתבו בצורה ממש לא
נכונה ולא קשורה.
זה מבאס תחת כי זה אומר שהחוכמה להתמודד איתי היא פשוט לא לקחת אותי
ברצינות.
אז זה אחד הדברים הלא טובים בלהיות בנאדם שחושב מהלב ולא מהשכל.
(וברור שלא הייתי מחליפה את התכונה הזאת שלי בעד שום הון שבעולם, כן?)
וגם, עוד דברים לא מעניינים. אוכלתאוכלתאוכלת ולא שבעה אף פעם. (ועוד יורדת. לא סתם.) והגעתי למסקנה המעיקה ש
יש בי צמא שלא אוכל ולא ארצה להרוות לעולם. זה נורא וזה גורם לי לקנא במי שכן יודע ויכול ורוצה (לנטרל רצונות. לסרס תשוקות. לחשוב בהיגיון. לא לפחד מפגיעות.)
העיקר שאני עושה עכשיו את מה שאני עושה לא מהמקום המסכן והחלש אלא מהמקום החזק וה..מרושע. כן. נדמה לי.
נהייתה לי דרך חשיבה של גבר. הרגשות שלי כלכך מנוטרלים ברמה של לא להרגיש שהם קיימים, בכלל(ואולי הם באמת כבר מתו לנצח.)
זה עצוב?
*היי, נראהלי שמצאתי אותך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
